לא ניתן להתגבר על הרוב האוטומטי שיש למדינות המוסלמיות בארגונים בינלאומיים, ולא ניתן לחסל את האנטישמיות, אבל לישראל יש אמצעי הסברה ייחודי שמעניק לה יתרון כמעט בלתי-הוגן - המעשים שלה.
אריאל שרון חשב שהוא משתמש באמצעי הזה, כאשר הוא יצא מעזה באופן חד-צדדי. אבל זו הייתה ראייה קצרת-טווח באופן מחריד. כאשר עזבנו את עזה, כל מי שהבין בנושא הסביר שהחמאס ישתלט עליה במקומנו. בכך שלא הכנו תוכנית פעולה למקרה שהתחזית הזו תתגשם, ובכך שהנחנו לשלטון הזה להישאר ולהתבסס כשזה אכן קרה, גרמנו לכך שה"הסברה" שלנו במעשים תיתן לשלטון החמאס לגיטימציה.
עכשיו אנחנו יכולים להסביר עד אחרית הימים, שהחמאס הוא ארגון טרור, שהאידיאולוגיה שלו מבוססת על האידיאולוגיה של הנאציזם, שהוא חלק מהטרור הבינלאומי של האחים המוסלמים ואל-קאעידה. הכל נכון. אז למה אנחנו לא עושים שום דבר בעניין?
למה, כשסוף-סוף, באיחור של 8 שנים פעלנו צבאית בעזה, השארנו את החמאס על-כנו (שלא לדבר על הפשע של אי-שחרור גלעד שליט), ויצאנו?
הלא המעשים שלנו מסבירים יותר טוב מהדיבורים שלנו.
אנחנו מניחים לחמאס לבסס את שלטונו - סימן שהוא לגיטימי.
אנחנו מנהלים משא-ומתן עם חוטפי גלעד שליט, כאילו שהם ראשי מדינה שמנסים לעשות עמנו חילופי שבויים, ולא כנופייה שביצעה פשע וצריכה להיענש על-כך, אז למה שהעולם לא יחשוב שהם מדינה עם שלטון לגיטימי? למה שמדינות אחרות לא יקיימו איתם מגעים?
במבצע "
עופרת יצוקה" (ששמו כשלעצמו הוא טעות הסברתית) כבר היינו שם. כבר שילמנו את המחיר המדיני בשל הצורה הבלתי-מחמיאה שהצטלמה הפעולה שלנו בעזה. אז למה לא דאגנו שתהיה גם תמורה לפעולה? אני האחרון שהייתי ממליץ להקריב חיילי צה"ל כדי להחזיר את שלטון הפתח במקום שלטון החמאס, אבל אם כבר היינו כמטחווי-קשת מהשגת המטרה הזו, בפעולה שעשינו בלאו הכי בלית ברירה, למה לא להשיג רווח פוליטי, הסברתי ואולי אולי באמת אולי, הכרת תודה מצד אבו-מאזן שתקדם במעט את המשא-ומתן הבלתי אפשרי שאנו מנסים לקיים עימו בניגוד לכל הסיכויים? למה לא שאפנו לאותה מטרה של "חומת מגן"? כשוויתרנו על הפלת שלטון החמאס בעזה, שוב הסברנו ברגליים שזה בסדר שהוא נשאר על-כנו.
כעת אנחנו מקלים את הסגר על הרצועה בלי לדרוש שום תמורה בדמות יחס
הומניטרי לגלעד שליט. אז מה זה אומר? זה אומר לכולם, שהיחס לגלעד שליט בסדר. מה שלא היה בסדר, הוא הסגר על רצועת עזה.
העולם אוהב תוצאות. העולם אוהב סוף טוב הוליוודי. אף אחד לא תמך בנו כשנאצר סגר את מיצרי טיראן, ואיים להשליך אותנו לים. אך כשניצחנו במלחמת ששת הימים הריעו לנו. כשפגענו בריבונות האוגנדית כדי להציל את חטופי אנטבה, אף אחד לא גינה אותנו על כך. עשו עלינו סרטים. אבל כשאנחנו לא עושים שום דבר למען המטרות שאנו מדברים עליהן, העולם מתעייף מאיתנו.
אולי הבדיחה הבאה תסביר בצורה טובה יותר מה זאת הסברה (למרות שלפי לקחיה, אני כנראה לא מסביר נכון):
אדם נכנס לבנק ומבקש הלוואה. לאחר בדיקה, הפקיד מאשר את ההלוואה ומבקש להחתים את הלקוח על הטפסים. הלקוח מסרב לחתום. הפקיד מסביר בסבלנות מה כתוב בטפסים, ולמה צריך לחתום עליהם, אבל הלקוח מתמיד בסרבנותו. בצר לו, הפקיד מפנה את הלקוח למנהל הבנק, אך מתוך סקרנות ללמוד כיצד מנהל הבנק יטפל בנושא, הוא מציץ דרך חור המנעול. לתדהמתו הוא רואה את מנהל הבנק סוטר ללקוח בפרצופו בחוזקה, ומצווה עליו, "תחתום פה!" - הלקוח חותם מיד. כשהלקוח יוצא מחדר המנהל, שואל אותו הפקיד: "מדוע אצל המנהל חתמת, ואצלי לא?” עונה לו הלקוח: "אתה רק דיברת, הוא יודע להסביר”. או כמו שהאמריקנים אומרים זאת: "Walk the Talk”.