אחד הפקקים הגדולים ביותר במרחב הגלובאלי הוא פקק השלום המזרח תיכוני. נוסעים בו ראשי ממשלה, שרי חוץ, שרי ביטחון לדורותיהם, יועצים לביטחון לאומי, דיפלומטים בפראקים ובג'לביות, נשיאים מארצות רחוקות וקרובות, אקדמאים ומתווכים, גדודים-גדודים של סוקרים, מומחים, סופרים, וזמרים ואמני במה ובד, אבל אין להם לכל אלה איפה לעמוד, והתרת הסכסוך יוצרת פקק הנראה כגדול אפילו יותר מן הפקק שיצר הסכסוך עצמו. הבנאליים לא מודאגים. הם עומדים משני עברי הכביש החסום, בטוחים שאין פתרון אלא הכרעה גאה של היריב, אבחתית גם אם נמשכת, אוקסימורון, למה לא, חד-משמעית, גם אם אין דבר כזה בעולם, והם לא יתנו ליצירתיים לחנות שמא יכשילו במיני פשרות מלוקטות מן ההזיה את הפתרון האחד הריאלי ואין בלתו - מלחמה! נוסעים כבר, לא שעות כמו במשל, אלא שנים, הרבה מדי כמו בנמשל, ומאחר שאין איפה לעמוד, לרדת מרכבי השרד על דגלוניהם המזוהים ומרכבי השטח המתעקשים על הסוואה למרות שהם גלויים לעין כל, ולבחון מקרוב איך ממלאים את נוסחת הפתרון העקרונית הידועה לכל בפרטים שאי-אפשר אלא להתפשר עליהם, לא מגיעים לשום מקום אלא מפקק אחד למשנהו, וממשנהו לאחר שאפילו הדמיון לא חזה אותו עוד. במשל, הסיפור הוא סיפור מעצבן. בנמשל, הוא מטרף את הדעת כי בנמשל הוא סיפור של חיים ומוות. הפקק הוא פטאלי. האוחזים בהגה, הם נהגים אבל לא בהכרח מנהיגים. הם נוסעים בתוך הפקק, על-פי הנתונים העושים את הפקק, ומתוך השלמה בדטרמיניזם של הפקק. הם יודעים כי מי שאחז לפניהם בהגה לא מצא כמותם חניה כי הבנאליים משני הצדדים תפסו אותה, והם משוכנעים כי הנהגים שיבואו אחריהם גם הם לא יתגברו על האיתן החזק אפילו מאיתני הטבע, חוק התנועה שאין חניה בנמצא להפסיק אותה. הם נהגים של מקום טוב באמצע, בין מי שלא הצליח בעבר לבין מי שלא יצליח לעולם. זה עם זה, בשיירה, הם נוסעים סחור-סחור, קואליציה בפקק המגדילה את הפקק.
|