סבלה של משפחת שליט מנוצל למטרות פוליטיות

איש אינו יכול לדעת בדיוק מה משמעות הסבל האנושי, הכמעט גהינומי, שהפך להיות חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום של משפחת שליט, שבנה, גלעד, השבוי בידי מרצחי החמאס, נמק בכלא אפל, אולי מתחת לפני האדמה, ואין לו מושיע. יום ועוד יום, כל שעות הערנות, מציקה למשפחת שליט המחשבה הטורדנית מה יהיה גורלו של גלעד, האם יראה אור יום, האם ישוחרר, האם ייוותר בחיים, או האם יאבד בתהומות הנשייה כמו רון ארד ולא יהיה לו זכר. כנראה מן הטעם הזה של הזדהות עם הסבל הבל-יתואר הזה, חברו רבבות ישראלים טובים אל הצעדה שמובילה המשפחה לירושלים, במעין מחאה-התרסה, כדי ללחוץ על ראש הממשלה בנימין נתניהו לפעול בנחישות ובמהירות למען שחרור גלעד אפילו "בכל מחיר". למרבה הצער, נראה כי גורמים פוליטיים "התלבשו" על הכאב, על המצוקה המשפחתית, לא כדי לסייע ביצירת התנאים שיאפשרו את שחרורו של גלעד, אלא כדי לערער את יציבותה של הממשלה ובעיקר את מעמדו של העומד בראשה. הנה מספר שאלות שהתקשורת הישראלית הייתה חייבת לשאול אם לא הייתה מרכיב משמעותי ביצירת האווירה הציבורית המאפשרת את קיומו של המהלך ההפגנתי "למען שליט"? מי מממן את המסע המתוקשר של משפחת שליט שעלותו עשויה להגיע למאות אלפי שקלים? מי מטפל בתיאום המהלכים? בהכשרת אתרי החניה היומיים? בחסימת צירי התנועה המרכזיים בהם נעה ההפגנה? מי משלם בעבור הופעת הפילהרמונית מול רצועת עזה? מי דואג לכיסוי העלויות של המזון שצורכים הצועדים? מי משלם את הפסד רבבות ימי העבודה של כל הצועדים טובי-הלב? מי מפעיל את מסע היחצ"נות היעיל והנרחב למען גלעד שליט? מי משלם בעבור נסיעות ההסברה לחו"ל של בני משפחת שליט? שאלות ללא מענה בהקשר זה לא חסרות, אבל הן לא נשאלות. וכנראה יש סיבה טובה להסתרת המידע החשוב הזה, אולי מן הטעם שמה שעומד מאחוריו הוא מהלך פוליטי. אירוע פוליטי מן הסוג הזה הוא לכאורה לגיטימי. כל מי שרוצה בהחלפת השלטון רשאי לנקוט בכל הליך דמוקרטי, כולל ייזום מצעד המחאה או הצטרפות אליו, כדי לממש את משאלת ליבו. אבל חשוב ביותר שהציבור הישראלי והמשתתפים בצעדה יידעו האם "קרן" שמאלנית כזו או אחרת היא היזמית והמממנת, או אולי מפלגות אופוזיציה המבקשות להחליף את הממשלה ואנחנו, הצועדים בכל לבנו עם משפחת שליט, איננו אלא כלי משחק בידי גורמים עלומים שכל מטרתם להפיל את ממשלת נתניהו. השתתפות בצערה ובכאבה של משפחת שליט היא דבר אחד; משאלה להפיל את השלטון היא עניין אחר לחלוטין. אך בכל אלה לא די. נראה לי כי צעדת המחאה למען שחרורו של גלעד שליט תשיג תוצאות הפוכות מאלה שמבקשת המשפחה. הצעדה הזו משדרת לחמאס מסר ברור אחד: החברה הישראלית לחיצה ופגיעה בגלל גורלו של חייל אחד. ואם תמורת שחרורו של גלעד ניתן להשיג שחרורם של אלף מחבלים או יותר, כולל כאלה המהווים סכנה פוטנציאלית לישראל, כדאי מאוד להשקיע מאמצים ואמצעים כדי לחטוף עוד חיילים ולדרוש תמורת שחרורם את מה שהפלשתינים מכנים "זכות השיבה", או אולי "פינוי כל ההתנחלויות", או אולי "שחרור ירושלים מעולו של הכובש הישראלי" ועוד כהנה וכהנה משאלות-לב בלתי אפשריות. ואם הלחיצות הישראלית כל כך בולטת - למה לא להעלות את רף הדרישות בעבור שחרורו של גלעד שליט ולתבוע שחרורם של אלפיים אסירים פלשתינים? מי שנתון בין הפטיש לסדן, מי שנקלע למצוקה שקשה לו להיחלץ ממנה, הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, בבחינת אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי. לדעתי, שגה ראש הממשלה כאשר החליט להודיע לציבור, עוד בטרם הסתיימה הצעדה, מה עמדתו בעניין המחיר שישראל יכולה או אינה יכולה לעמוד בו. לדעתי, עדיף היה לראש הממשלה להציג את עמדת ישראל רק לאחר תום הצעדה. המועד הלא מוצלח שבו בחר, אולי מתוך תקווה כי הצועדים יעצרו את המשך הצעדה, רק העלה את שאלת המחיר תמורת שחרורו של גלעד שליט אל מרכז הדיון הציבורי, כשהוא נתמך בלחץ המאסיבי של הצועדים-מפגינים, שאינם מרפים. אינני רוצה להעלות על הדעת מה יקרה אם בעקבות הלחץ המתמשך של מי שהפיק את האירוע התקשורתי של צעדת המחאה הזו, יאמר ראש הממשלה נתניהו כי כיוון שהוא "קשוב לרחשי ליבו של הציבור", הוא החליט להיענות לכל דרישות החמאס. נראה לי כי אמירת-כניעה מן הסוג הזה אולי תביא את קיצו הפוליטי של נתניהו אך, לא ברור, למרבה הצער, אם תצליח להביא לחילוצו של גלעד מידי שוביו האכזרים המתמחים בלוחמה פסיכולוגית נגד סינדרום "שחרור השבויים" הישראלי. לבנימין נתניהו אין ברירה. הוא חייב להודיע, חד-משמעית, כי ההצעה שעליה דיבר בהופעתו בטלוויזיה היא היחידה הניצבת על שולחן המו"מ ואין בילתה, גם אם פירוש הדבר - עם כל כאב הלב והצער הנורא - שמשמעותה היא שגלעד לעולם לא ישוחרר.