"פרדוקס השלום"

נתניהו אינו נלאה מלדקלם את רצונו בשלום, וכך עשו גם קודמיו. בתחילה, הערבים לא האמינו והתבצרו בתוך גבולותיהם להגנה מפני "כוונותיה התוקפניות" של ישראל. לא נעים להיחשב כתוקפן, ובמיוחד כשאין לך כוונות תוקפניות. אך מה עושים עם עובדת החיים, שדווקא הדיבה הזאת הרתיעה אותם מלתקוף אותנו, כי מ"תוקפן" - מתרחקים? שכל עוד חשבו שהם בולמים כוונות תוקפניות שלנו, הם ראו את עצמם פטורים מן החובה לתקוף אותנו? מאמצי השלום שלנו הם ששחקו את ההישג הזה. רק לאחר שהערבים החלו להאמין בכנות רצוננו בשלום הועמד ביטחוננו בסכנה חמורה. ישראל שוחרת שלום נתפסה כחלשה ובתור שכזאת - הזמינה תוקפנות. ממשלת שמאל מובהקת נאלצה לנהל שתי מלחמות, בלבנון וברצועה, ללא מטרה אחרת מאשר להפגין כוח ויכולת להכאיב, מפני שוותרנותה הקרינה אין אונים. בסביבתנו - להיתפס כשוחר שלום, זו סכנת נפשות. היום, כשהתעמולה הערבית (כולל זו של ה"פרטנר" מרמאללה) שוב מאשימה אותנו בכוונות תוקפניות, אולי כדאי שנצנן במקצת את להט ההכחשות שלנו, פן נזמין על עצמנו עוד מנה של עופרת יצוקה. הערבים נהגו לתהות, האם כוונתנו האמיתית אינה לגרשם מן הארץ. יצאנו מכלינו כדי להוכיח להם שכוונותינו טהורות ולא באנו לנשלם. בסוף הצליח מאמץ השכנוע הקולקטיבי הזה, והערבים הפנימו שרעיון 'הטרנספר' הוא אך נחלתו של מיעוט מבוטל בעמנו. התגובה באה בצורת דרישה נמרצת לגרש יהודים, למעלה מחצי מיליון מירושלים ומיו"ש, וההמשך מחכה מעבר לאופק : "181", נסיגה ל-'גבולות 1947', עם גורל דומה, לפי תפיסתם, ליהודי הגליל המערבי, נצרת, רמלה, לוד ויפו, אשדוד, אשקלון, קריית גת ובאר שבע. כבר היום הם קוראים לשדרות - "התנחלות". וזה מביא להרהור שני, אולי היינו צריכים להשאיר אותם לשגות בדמיונותיהם? למשל, ששני הפסים הכחולים בדגלנו הם הפרת והנילוס שאנחנו זוממים לכבוש? שכן, כל עוד האמינו בזאת, הם הסתפקו ב"הגנה" עליהם והניחו לנו את הירדן. ערפאת טען ברצינות גמורה, שהרקע המחוספס מתחת למנורה במטבע 10 אגורות שלנו מסמל את השטח שבין שני הנהרות. אולי חבל, שמיהרנו להכחיש. ייתכן, שעלינו כאן על כלל אוניברסלי - "פרדוקס השלום". את השמועה על "טבח דיר יאסין" שלא היה ולא נברא בדו הערבים. לא הכחשנו. להיפך, "היישוב המאורגן" הפיץ את הדיבה כדי להילחם ב"פורשים". התוצאה הייתה בריחת מאות אלפי הפליטים הערבים. קונדוליזה רייס לחצה לשתף את החמאס בבחירות הפלשתיניות, הביאה לניצחונו וכך הרחיקה כל הסכם. "ההינתקות" גירשה את היהודים, אך הנחיתה מכה אנושה ל"חזון" המדינה הפלשתינית. אובמה אנס את נתניהו להתנות מגעים מדיניים בהקפאת הבנייה. ומה השיג? קיפאון גמור במו"מ. השמאל תומך בלהיטות בשחרור צמרת הטרור הפלשתינית תמורת גלעד שליט. היהודים עלולים לשלם על כך במרחץ דמים, אבל הרוצחים המשוחררים יפוצצו את בועת הסבון "המתונה" של רמאללה, וחזון פלשתין תוצרת ארה"ב יגוז לעד. מכת החסד ל"שלום" שוב תבוא - ממחנה השלום. נותרה רק בעיה קטנה. אכן, במזרח התיכון להיראות כבריון, מוסיף אך בריאות ותוחלת חיים. אולם מי רוצה להשתקף כך בעולם הרחב וגם... בראי? איך ניתן להיות בגוף אחד פרא אדם ואיש תרבות, שש אלי קרב ואיש-שלום? מניין לוקחים פני-יאנוס - אחת לג'ונגל האוריינטלי ואחת למשפחת העמים הנאורים? שהרי בסביבתנו פרצוף אנושי בלבד הוא מטרה בטוחה למלחמת השמד.