יותר מדי גורמים חותרים תחת זהותה ואופייה של המדינה שלנו. ככה לפחות טוענים רבים בישראל. אבל כדי להסביר את גודל הסכנה שהם חשים (והם באמת ובתמים חשים), יש קודם כל להבין אותה. יש להראות שלשימוש במשפט "חתירה תחת זהות המדינה או אופייה", יש בכלל פשר ומשמעות - להראות שהוא אכן מסכן אותנו בפועל, ולא רק שהוא נשמע מבהיל.
כדי להראות זאת, אכנס להלך המחשבה הבוחן חתרנות, ואפרט עד כמה רחבה החתירה תחת זהות מדינת ישראל ותחת אופייה היהודי-דמוקרטי מזוויות ההסתכלות השונות:
- הערבים - במסמך החזון שלהם, קראו להקמת מדינת כל אזרחיה.
- השמאל הרדיקלי - קורא למדינת כל אזרחיה.
- חלק מהימין הרדיקלי - קורא כעת לסיפוח כל השטחים ואיזרוח הפלסטינים, דבר שעשוי להוביל בהדרגה לאובדן הרוב היהודי.
- הליברלים החילונים - מייבאים לפה במרץ תרבות אמריקנית ומערבית, דבר שמאיים על אופיה היהודי והישראלי-ייחודי של החברה ושל המדינה, בתרבות המיסחור, בטלוויזיה, באורבניות הקוסמופוליטית ובמותגים שלהם.
- החרדים וחלק ממצביעי ש"ס המסורתיים - מאיימים על אופיה הדמוקרטי של המדינה בבוז שהם רוחשים למוסדות החוק, ובכך שההלכה מבחינתם היא המלוכה ולא מוסדות המדינה הדמוקרטית. חלק ניכר מהכיפות הסרוגות שותפים, במידה משתנה, לנטיות אלו.
- תומכי ארץ ישראל השלמה - מאיימים על אופייה הדמוקרטי של המדינה, בכך שהם שואפים ברובם לתחזק פה מדינה דו-משטרית: משטר אחד - משטר דמוקרטי, פגום ככל שיהיה, בגבולות ישראל המוכרים בעולם. משטר שני - משטר אפלייה ממוסד בגדה המערבית, בין יהודים-מתנחלים לפלסטינים.
- הימין הליברמני החילוני - מאיים על אופייה הדמוקרטי של המדינה, עם הצעות חוק בסגנון הנאמנות-אזרחות, ותפישה המטשטשת בין נאמנות למדינה לנאמנות למדיניותה.
- העולים הרוסים הלא-יהודים והעובדים הזרים - בהתעקשותם להתחתן, להביא ילדים ולא להתגייר לחומרה, מקטינים את הרוב היהודי.
- הרפורמים, הקונסרבטיבים, האורתודוקסים, החילונים והחרדים - בכך שהם לא מצליחים להסכים בסוגיית "מי הוא יהודי?" הם חותרים תחת הרעיון של מדינה יהודית (וכי מה היא יהדות, אם לא ברור מי הוא יהודי?).
- השמאל הלאומי, זה שמסתייג ממרבית מהקבוצות שנמנו מעלה ורואה בהם סכנה לציונות ולאופי המדינה - שואף למדינה יהודית דמוקרטית אומנם, אבל כזו שמרבית העם לא יכול למצוא את עצמו בתוכה. בכך הוא מרוקן מתוכן את האידיאל היהודי-דמוקרטי-ציוני.
לכל אלו יש לומר: "חתרנים, נמאסתם! דמוקרטיה היא לא הפקרות".
עם מי נשארנו אם כן? כנראה שעם אף אחד. מסתבר שכל הקבוצות בחברה הישראלית חותרות תחת זהותה ואופיה של המדינה, פשוט כי זהות ואופי כאלו מעולם לא התגבשו. מכאן אולי החרדה הגדולה. אולי נשאר להגיע למסקנה הפשוטה: הדיון הציבורי על אופייה של המדינה הוא דיון חשוב, הוא לא בגדר חתרנות.
גם הניסיונות הפוליטיים-תרבותיים של קבוצות שונות להטות את אופי המדינה לכיוון הראוי בעיניהם הוא עניין טבעי, כשיש ריק. מה שכן, העובדה שהכיוונים הללו מרובים וסותרים, וכדי למנוע כפייה, מתחייבת מדינה פלורליסטית ורב-תרבותית, המאפשרת לכל קבוצה לבטא ולהציע חזון משלה.
