אברהם אבינו בחברון

שפת התורה מקצרת בכל מקום בפרטים ריאליסטיים, מוותרת על תיאורי סיבה, נוף, תלבושות, אפילו קלסתר פנים - אלא אם יש צורך מיוחד בכל אלה. דרך חייו של אדם ונוהגו, שיבתו וקימתו, מאכלו ומשכבו וכלי ביתו, שיחו ושיגו עם בני אדם - בכל אלה ממעטת התורה. ואם ישנם מקרים שהיא מרחיבה, הרי זה מחייב אותנו לשאלה ולתהייה, או כמו שכותבת פרופסור נחמה ליבוביץ בספרה "עיונים בספר בראשית", עמ' 146: "מה ראתה התורה, שנוהגת להמעיט בפרטים, להבליט רַחֲבוּת אֶפִּית דווקא בפרק של קנית מערת המכפלה". לשאלה זו שמעלה פרופסור נחמה ליבוביץ אנו עדים לשלל תשובות בפרשנות המקרא. אני מביא תשובה ששבתה את לבי ומחזקת את השקפת עולמי בהכרח ליצירת דפוסים של כבוד ביחסינו אל האחר החי בארץ הזו. ובמקרה שלנו האחר הגר על גב הר חברון. בעמ' 148 בספרה מביאה נחמה ליבוביץ מובאה מ"המדרש הגדול", לפיו האריכות המרובה והפירוט הרב במשא-ומתן בין אברהם ובין בני חת בדבר רכישת מערת המכפלה "נועדה להבליט את אברהם אל מול תושבי הארץ האחרים - שדבר עם יושבי הארץ בענוה שנאמר: 'גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם', וכך הוא רוחש להם כבוד". אברהם רוכש את האדמה מעפרון החתי, אבל הוא רוחש כבוד ונוהג בנימוס כלפי כל אנשי הקהילה בחברון - "וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ" [בראשית כ"ג, 7]. לפסוק 7 "ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ" מביאה נחמה ליבוביץ את הבהרתו הנפלאה של הרמב"ם: "אברהם היה צריך לכולן, שאפילו מכר לו עפרון את השדה, לא היה רשאי לעשותו בית קברות, שלא ברשות כל בני העיר, ולכן הוצרך לקום, כדי להשתחוות לכל בני העיר..." [שם , עמ' 147]. אברהם, המהלך בארץ עם ההבטחות "ואגדלה שמך" [שם י"ב, 2], "קום והתהלך בארץ...כי לך אתננה" [שם י"ג, 17], "נתתי לך ולזרעך...את כל ארץ כנען לאחוזת עולם" [שם י"ז, 8], אינו נוהג מנהגי אדנות, אינו נוהג ביהירות מרקיעת שחקים כלפי תושבי הארץ, בני עם אחר, אלא נוהג בהם בכבוד, שלמרבה הכאב אינו מהווה תמרור-דרך ביחסינו אל בני המיעוט הלאומי החי בתוכנו. ובמיוחד אינו תמרור-דרך ביחסם של המתנחלים בחברון לבני המקום, בני העיר חברון הערבים.