"כמו אימא עירקית גאה, עם סימפטומים של אימא פולניה, גם אני חששתי משינויים וממעברים. במשך הזמן למדתי להתגבר על זה ולקבל את השינויים כחלק ממשהו מאוד יציב ודינמי באותה עת שנקרא החיים. כשהבן הגדול שלי עלה לכיתה א' הייתי זקוקה לשבוע חופש, הבית שלי היה בהקפאה, אי-אפשר היה לתכנן או לקבל החלטות נוספות, דמיינתי אינסוף תרחישים אופציונאליים שעלולים להתרחש - מינימום סרט אימה. בדיעבד זה נראה לי חלק מהחיים, עיגול קטן ואולי אפילו משעשע, אז לא חשבתי כך.
יש משהו במעבר לכיתה א, כמו שיש משהו במעבר לחטיבה, לתיכון, לצבא או לחתונה. אנו האימהות מסרבות לקבל שזה חלק מ... מבחינתנו הילד שלנו, הפרטי, האישי, הרגיש מדי, העדין מדי, הפחדן מדי, ובקצור הדגש על המדי, עושה שינוי. אבל מי שבאמת עושה שינוי זה אנחנו, ואנו עם כול הכבוד, ויש הרבה כבוד, אצלנו הכול היה אחרת (אבל מי עושה השוואות?), הכול היה בקטן, קרוב לבית. המורה במקרה הטוב הייתה השכנה באותו רחוב, במקרה היותר טוב הייתה קרובת משפחה, הייתה משמעת, היה כבוד למורים היינו תמימים. היום בשונה מבעבר (דגש על העבר), הכול אחרת, היום אנו "בעידן המוכנות", מוכנות לבגרויות, מוכנות לצבא, מוכנות לפסיכומטרי ומוכנות לכיתה א'. כיום, בגן חובה מלמדים את ילדינו לקרוא לכתוב, אנגלית, מחשב, אינטרנט, פספסתי משהו?
השאלה העיקרית שאני שואלת את עצמי האם אנחנו כהורים מכינים אותם לחיים, האם אנו נותנים להם כלים להתמודד עם הדברים האמיתיים, הרגשיים, החברתיים, או שאולי אנחנו עסוקים יותר בהישגים, במצוינות, בציפייה שלנו מהם, בציפייה שהם לא היו כמונו? האם יתכן שאנו חושפים אותם לתחרות סביבתית, שבהרבה מהמקרים מובילה לתסכול, לדימוי עצמי נמוך, לתחושה של אני לא מספיק שווה, לקשיים חברתיים, ועוד.
הם נולדו כאן, בעידן הזה, הם יפים יותר, חכמים ביותר, מתוחכמים יותר, הכול יותר. אנחנו לוקחים את הנאיביות שלנו ומלבישים אותה על העידן הזה. מכאן נובע רוב הפחד. אז בואו נשחרר את הביטוי "בזמננו זה לא היה כך"... או "היה כך"... כי זמננו זה לא היום! בואו נאהב אותם ללא תנאים, ללא קשר למסוגלות כזו או אחרת, ניתן להם לחוות את החיים בדרך שלהם, נלמד אותם להיות בני אדם טובים לעצמם ולחבריהם, עם חזון, ואהבת הארץ והכי חשוב בואו נסמוך עליהם ועל עצמינו!
בעבודתי בתור מאבחנת ומטפלת בקשיי תפקוד ולמידה אני פוגשת הורים וילדים שלמעשה שואלים את אותם שאלות ומעלים את אותם מחשבות/חששות לגבי המוכנות של הילדים, הבשלות של הילדים לעלות לכיתה א', ובמשך הזמן אני מבינה יותר ויותר שמי שצריך לעשות מוכנות הם ההורים.
כיצד נוכל להפיג את המתח והחרדה?
1. לראות את המעבר (לכיתה א'), כעוד אחד מיני רבים, זה מכניס לפרופורציה. ילד שההורים שלו במתח חש בזה וככול הנראה מושפע מזה, כאשר אנו מתייחסים "לאירוע" בצורה טבעית, גם (אם מרגשת מאוד) לילד יותר קל להסתגל.
2. לדבר על זה, לתת לילד לגיטימציה להביע את רגשותיו גם אם הם כוללים פחד ואי נוחות. ההורה יכול לספר לילד על המעבר לביה"ס כפי שהוא חווה (מתקבלים רק סיפורים משעשעים).
3. ללכת עם הילדים את המסלול לביה"ס עוד בחופש הגדול, הילד ירגיש יותר בטוח שהוא יודע לאן הוא הולך, ואיך בית הספר נראה, אפשר ליצור עם הילד מסולל הליכה על גבי דף נייר ולשלב את הפן היצירתי.
4. לברר האם יש ילדים בסביבת המגורים/בבנין, שהולכים לאותו ביה"ס ואף לאותה כיתה ולנסות ליצור קשרים עוד במהלך החופש.
5. המעבר לכיתה א' אומנם מתחיל ב-1 לספטמבר ,אבל הוא תהליך של שנת הסתגלות למערכת, שלהם וגם שלנו (אם זה ילד בכור). אפשר לפזר את "הדאגה" לאורך כול השנה ולהפוך אותה להתעניינות, לתמיכה, למעורבות. לא צריך לרכז הכול ליום הראשון זה יותר אפקטיבי.
מוכנות לכיתה א' - מהי?
מוכנות לכיתה א' כוללת מספר מרכיבים הקשורים בהתפתחות מוטורית, קוגניטיבית, רגשית וחברתית. כל אלו יחד מאפשרים להחליט באם הילד בשל למעבר מהגן, בו מתבצעות פעולות חווייתיות בעיקר, למסגרת בית ספר בה מתקיימות פעילויות פורמאליות של למידה. בסביבות גיל 6-7, מתפתחים ומבשילים בקרב ילדינו כישורים המאפשרים להם ללמוד מיומנויות שונות ומורכבות יותר, כגון: ריכוז, הקשבה, ציות להוראות המורה ועמידה במשימות השונות. בגילאים אלו אמורה להבשיל גם יכולתו של הילד להסתגל מן הבחינה החברתית והרגשית לבית הספר, אולם אצל ילדים רבים קיים פער בין תחומי ההתפתחות השונים. למשל, ילד שהבשלתו האינטלקטואלית מהירה אך לצידה קיים עיכוב התפתחותי תנועתי-מוטורי. איתור מוקדם של קשיים אלה, מהווה אבן יסוד בהסתגלותם של ילדינו למסגרת בית הספר ומסייע במניעת בעיות התפתחות, קשב וריכוז, קשיי למידה ועוד.
סדנת מוכנות לכיתה א', הינה סדנא חווייתית המיועדת לילדים העולים לכיתה א' ועוסקת בשיפור וחיזוק היכולות בארבעה תחומים עיקריים:
תחום מוטורי: דגש על שכלול ושיפור מיומנויות בסיסיות באמצעות התנסות והתארגנות בתנאי מרחב שונים. שליטה בתנועות הגוף כיחידה אחת ושליטה בחלקיו השונים תוך בידוד אברים. איסוף נתונים באמצעות החושים וקבלת החלטות לפעילויות מוטוריות בהתאם. הכרת הגוף: שיום,זיהוי, גודל, צורה, מיקום אברי הגוף ואפשרות התנועה של האיברים השונים. התנסות במצבי שיווי משקל סטטי ודינמי במנחי גוף שונים. פיתוח קואורדינציה רב איברית, עין-יד, מוח-עין-יד. מוטוריקה גסה/עדינה. יכולת זיהוי צד ימין ושמאל של הגוף והעדפה צידית. יציבה נכונה.
תחום קוגנטיבי: זיהוי והגדרת בעיות והבנת הקשר בין סיבה לתוצאה. קבלת החלטה לאחר איסוף נתונים ומציאת פתרון לבעיה. תכנון, ביצוע והשלמת משימות. הכרת האותיות, המספרים, צורות הנדסיות. זיכרון, שמיעתי/ חזותי. מיון והתאמה, גודל צבע,צורה. יכולת זיהוי צד ימין ושמאל של הגוף והעדפה צידית. גרפו מוטוריקה-כבסיס לכתיבה.
תחום חברתי: יצירת מערכת קשרים וכישורים חברתיים. פיתוח היכולת לפעול כיחיד וכקבוצה. פיתוח מנהיגות ושמירה על חוקים. שיתוף של נתינה וקבלה, עזרה וכבוד לזולת.
בתחום הרגשי: מודעות לרגשות והבעת רגשות. עצמאות ורכישת ביטחון כתוצאה מהתנסויות המאפשרות בחירה ליד מתוך מגוון אפשרויות. רכישת ביטחון מתוך פעילות בסביבה מוכרת ומשתנה. הצלחה והעצמת הביטחון העצמי ביכולת הגופניות והמנטליות. נקיטת יוזמה ופיתוח היצירתיות. מציאת מקום בקבוצה. עידוד פיתוח הדמיון ותנועה דרך התנועה. הדגשת השיפור העצמי והיכולת האישית.
שאלות נפוצות:
1. האם ילד/ה צריך ללמוד לקרוא או לכתוב לפני כיתה א'? זה נהדר אם ילדים מזהים את האותיות והלימוד נעשה בדרך חווייתית שמשלבת חושים, דמיון, יצירה ורגש, לעומת זאת בפועל אנו כופים עליהם "לשבת בשקט" ללמוד אותיות ומספרים באופן לינארי בגיל 4-6 שלא תואמת את ההתפתחות הטבעית של המוח (התפתחות המיספרה לוגית), שמתרחשת בסביבות גיל 7, וגורמת להם לעומס.
2. איך אני ידע שהילד שלי מוכן לכיתה א'? במהלך גן החובה הגננות עוקבות אחר תפקודו של הילד, כדי לגבש דעה. לאור ניסיונם היא אובייקטיבית, סמכו עליהם! אך אל תחכו לרגע האחרון. לדעתי ילד צריך להיות בשל מבחינה רגשית, אף שהרבה ילדים עוברים שינוי מהיר מזמן ההחלטה לגבי מצבו עד המעבר לכיתה א' וגם במהלכה. ילד צריך להיות מוכן מבחינה מוטורית - מוטוריקה גסה, מוטוריקה עדינה, מערכת הצלבה, תפקוד שרירי גלגל העין שקשורים בהמשך לקריאה וכתיבה, להתמצאות במרחב ולפעילות ספורטיבית. ומבחינה חברתית - מסוגלות ליצור קשרים, ולקיים יחסים הדדים עם בני גילו.
3. מה זה רגישות יתר, וכיצד היא יכולה להשפיע על תפקוד הילד בכיתה? רגישות יתר היא הפרעה בעיבוד החושי, המכונה גם ליקוי באינטגרציה החושית המתרחשת כאשר המוח מעבד באופן בלתי אפקטיבי מסרים חושיים המגיעים מגופו של הילד או מסביבתו. הילד מתקשה להגיב בדרך סתגלתנית לתחושות יומיומיות, אשר אחרים מסתגלים אליהם לאחר זמן קצר. היא כוללת את חושי המגע, ריח, ראיה, שמיעה, טעם ואנרגטי. אחד הסימפטומים של רגישות יתר במערכת החושית היא קשיי קשב וריכוז ומוסחות גבוהה, ואכן היא עלולה להשפיע על תפקודו של הילד ללא קשר לרמת האינטליגנציה או לרמת היכולות שלו. ההורים מכירים את הילד שלהם הכי טוב ויכולים לזהות סימפטומים נפוצים כגון: צורך לתלוש את תווית הבגד, סירוב לגזור ציפורניים, רגישות לרעשים חזקים, דריכות גבוהה, קושי במגע או במגע בלתי צפוי ועוד. במידה וקיימת סבירות לתופעה ניתן לבצע אבחנה מעמיקה יותר ולטפל בה. ויפה שעה אחת קודם.
4. האם יש קשר בין מתח נפשי/פיזי לקשיים בקריאה/כתיבה? במצבי לחץ מתרחשת תופעה מעניינת, ההופכת את המעקב אחרי הכיתוב על הדף לבלתי אפשרית. כתגובת רפלקס לתחושת הפחד נעות העיניים בצורה היקפית, על-מנת שתוכלנה לקלוט מהסביבה עד כמה שאפשר את המידע המירבי האפשרי. ניסיון של העיניים לעבוד יחדיו ולעקוב אחרי הכיתוב על הדף מקשה עליהן מאוד. כאשר אנשים חיים במצבי לחץ מתמשך, עשויים שרירי העיניים החיצונים שלהם להתחזק, להאריך את שרירי תוך העין ולהקשות עוד יותר על מעקב ועל מיקוד פוביאלי. נמצא שפעולה פשוטה של קריאה- גורמת להם לכאב, יש להם בעיות בקריאה וכתוצאה מכך הם אינם רוצים לקרוא.
שנת לימודים מהנה ופורייה לכולם!