במלחמת תרבות, כמו בכל מלחמה, בלי קשר לשאלה מדוע היא פרצה, תמיד תהיה הסכמה בין הצדדים הלוחמים על יעדיה. שהרי בכל מלחמה, צד אחד מנסה להשיג יעדים מסוימים והצד האחר מנסה לבלום אותו, למנוע ממנו את ההישג. אלא אם כן מדובר במלחמה חד-צדדית, כזו שצד אחד תוקף והשני אינו מגיב, או לכל היותר מתבצר בעמדת הגנה. אומנם יש מצבים שבהם הצדדים הלוחמים משתמשים במילים שונות עד מנוגדות להגדרת יעדיהם, אבל זה נובע מבעיות תקשורת - מכוונות במרבית המקרים הידועים לנו - ולא שבאמת מדובר ביעדים שונים. כי כאשר באמת יש יעד שונה לכל צד - אין מלחמה. כל אחד מתרכז בהשגת היעדים שלו והשני אינו מהווה גורם מפריע.
המושג הזה, מלחמת תרבות במדינת ישראל, אינו חדש אצלנו. אלא שעד לפני כמה שנים, בכל פעם שהוזכר המושג הזה, הוצב אחריו סימן שאלה. או סימן קריאה אם קדמה לו הקביעה, 'לא תהיה' או 'אין' אצלנו. בין יהודים, העם הכי זקן והכי מנוסֶה בעולם, מנוסה גם במלחמות פנימיות, היעלה על הדעת שתתחולל בתוכו מלחמת תרבות??? דיברו בשפה זו בעלי הכוונות הטובות שבאמת לא העלו בדעתם שתיתכן מלחמת תרבות בתוך עם ישראל. נכון, יש זרמים שונים, דעות שונות, עדות ומפלגות, אבל כאלה תמיד היו ורוב הזמן הם חיו בשלום ובאחווה אלה עם אלה, או לפחות אלה בצד אלה, גם אם לא באחווה גמורה. אז שדווקא עכשיו נפצח במלחמת תרבות? דווקא אחרי שזכינו לחידוש עצמאותנו אחרי למעלה מאלפיים שנות גלות? באמת לא הגיוני ולא סביר.
אלא שכידוע, לא בהכרח שההתנהלות האנושית מונחית על-ידי ההיגיון. יותר פעמים מונחית ההתנהלות הזאת על-ידי שיקולים זרים למיניהם, מאגו ועד רייטינג עם כל מה שבאמצע. מכיוון שכך ובניגוד לכל היגיון, אכן מתחוללת אצלנו מלחמת תרבות. והמלחמה הזאת לא פרצה אתמול. אתמול היא רק פרצה לתודעה אחרי ששנים רבות העדפנו להתעלם מקיומה. כאילו, אנחנו נתעלם והיא תימוג מאליה. גם אם לא במודע, בגישה זו יש מעין התבצרות במחננו עד שהתוקפים יתייאשו ויניחו לנו לנפשנו. שיילחמו, אנחנו לא נגיב ובסופו של דבר הם יבינו שהצדק עמנו ואולי אף יצטרפו אלינו. למרבה הצער, העובדה היא שגישה זו נחלה כישלון חרוץ ומלחמת התרבות פרצה (לתודעה) במלוא עוזה.
ואם כי אין דרכנו ברשימות אלו לרדת לפרטים אלא לעסוק בצדדים עקרוניים, הקורא הנבון בוודאי כבר הבין שהדברים מכוונים, כדוגמאות מייצגות בלבד, למיצגי שיטנה שחוסים תחת המטרייה של
חופש הביטוי כי הם מכונים "אמנות" מצד אחד, ולמעצר ולחקירות של רבנים, שלהם לא עומדת הזכות לחופש ביטוי, מצד שני. להתעקשות וההתמדה בהריסת מבנים "בלתי חוקיים" של יהודים מצד אחד ולסלחנות מופלגת כלפי מבנים דומים של ערבים מצד שני. רק דוגמאות כאמור, כי הביטויים למלחמת התרבות הם רבים מספור. וכדאי מאוד שנקרא לילד בשמו, מלחמת תרבות או אף מלחמת דת. כי לאתר את הבעירה ולכבות את האש הזרה שפשטה בשדותינו, נוכל רק אם נודה בעובדות, נקרא לילד בשמו.
בשלב זה מן הראוי להבהיר כי הח"מ אינו רואה עצמו כמשתתף במלחמת התרבות. בטח לא כפי שהיא מתנהלת כיום. שהרי כנ"ל, במלחמת תרבות כמו בכל מלחמה, הצדדים הלוחמים נלחמים על אותו יעד. אז לא משנה איך בדיוק נגדיר את אותו יעד, הח"מ סבור שיש יעדים חשובים יותר לחתור אליהם והדרך אל אותם יעדים מחייבת, לאו-דווקא מלחמה נגד מישהו שמחוצה לי, אלא מלחמה פנימית שלי עם עצמי. זהו הרי המסר של פרשת השבוע, כִּי-תֵצֵא. זה מתחיל בפסוק הראשון [דברים כ"א]: [י] כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. ומסתיים בפסוק האחרון [פרק כ"ה]: [יט] וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ--תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח.
בשנים קודמות הסברנו, בהסתמך על תורת החסידות בעיקר, שמלחמות אלו מתייחסות למלחמת היצר, אותה מלחמה שיהודי אמור לנהל נגד נטיותיו הטבעיות. ולדוגמה, בפסוק הראשון מפרש רש"י: כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, במלחמת הרשות הכתוב מדבר. בפשט, מלחמת הרשות זו מלחמה יזומה על ידינו, להרחיב גבולות הארץ וכדומה, בעוד מלחמת מצווה זו המלחמה לכיבוש הארץ או מלחמה אחרת שנכפתה עלינו על-ידי אויב חיצוני כלשהו. בפנימיות, מדובר במלחמה שמנהל יהודי עם נטיותיו הטבעיות.
ניצחון במלחמה הפנימית = ניצחון במלחמה עם החוץ כאמור, במרבית הדורות לא היו לנו מלחמות כאלו, לא על כיבוש הארץ ולא להרחיב את גבולותיה. אבל התורה היא נצחית והוראותיה תקפות בכל עת, אז מה המשמעות של המלחמות האלו בימינו או בכלל? המשמעות היא כנ"ל, המלחמה שצריך לנהל יהודי נגד יצרו הרע, נגד נטיותיו הטבעיות במטרה להגביר את דבקותו בה' יתברך ולהפוך את העולם הזה כולו למקום בו הוא יתברך שוכן בגלוי. וכאמור לעיל הרעיון הזה משתקף בכל המצוות המנויות בפרשה. כמובן, לא נוכל להקיף הכל במסגרת זו אבל נביא כמה דוגמאות להבהרת הרעיון. אבל לפני כן, עוד הקדמה קצרה, מלחמת התרבות מתמקדת לכאורה בשאלה מי גובר, חוק המדינה או מצוות התורה. לאור זאת נתבונן בכמה מצוות הכתובות בפרשה. אולי נבדוק גם מה היחס בינן לבין חוקי המדינה.
נתחיל במה שמכונה "מתנות עניים" [פרק כ"ד]: [יט] כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ--לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, יִהְיֶה: לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. מה אומר ספר החוקים של המדינה בעניין הזה, מותר לעני לקחת לעצמו את העומר השכוח או שיואשם בגניבה? והחקלאי, מותר לו לשוב לקחת את מה ששכח בשדה? ואם לא - מי יפצה אותו על הנזק הממוני? הרי עד שהגיע לקצור את התבואה הזאת הוא השקיע לא מעט, ככה סתם לוותר עליו רק כי שכח אותו?! אני מניח שהשאלה מיותרת, כי על-פי חוקי המדינה אין מושג כזה של שכחה שהופכת להפקר, ועל כן עומר התבואה שייך לחקלאי. המדינה גם לא יכולה להבטיח לחקלאי פיצוי, שהוא גדול לאין ערוך ביחס לוויתור שלו, כמו שהתורה מבטיחה: לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ.
אותו דין יש גם במטעים: [כ] כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ, לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ: לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, יִהְיֶה. כאן לא מדובר רק בשכחה, מכאן למדים שמניחין פאה לאילן כלשון רש"י, אל תקטוף הכל. אומנם זה שלך, אבל תשאיר משהו מהפירות במעטפת החיצונית של העץ עבור החלשים בחברה, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה. וזה כמובן חוץ מהשִכְחָה שגם אותה חייבים להשאיר לעניים. ובכרם זה עוד יותר מודגש: [כא] כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ, לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ: לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, יִהְיֶה. עליך להשאיר עבור החלשים כל אשכול שפירותיו מפוזרים, שאינם מסודרים בצפיפות הרגילה באשכולות ענבים. והנימוק לכל זה מעניין ביותר: [כב] וְזָכַרְתָּ, כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-הַדָּבָר, הַזֶּה. אומנם היום יש לך, אבל אל תרים את האף, זכור את מוצאך מעומק החולשה, מעבדות מצרים, אז אל תתנשא על אלה שהיום הם חלשים ביחס אליך, תשאיר להם משהו.
הנימוק הזה מייתר לכאורה את הצורך בהמשך ההשוואה של חוקי התורה לחוקי המדינה כי הנחת היסוד של חוקים אלו רחוקה מרחק תהומי מהנחת היסוד של חוקי התורה. התורה דורשת ממני לנהל מלחמה עם עצמי כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, לא כתוב "תלך" לַמִּלְחָמָה כי הדרישה ממני היא שאצא מעצמי, מההרגלים ומהנטייה הטבעית שלי לרכושנות כדי לסייע לזולת שאולי אני לא מכיר אותו בכלל ואולי מכיר ולא ממש אוהב. והבסיס לדרישה זו הוא כנ"ל, כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כלומר, זה שהיום יש לך - זו לא סיבה לשכוח את הימים שלא היה לך ואולי גם ייחלת לכך שמישהו ייתן לך. במילים אחרות, כל המציאות שלי, עצם ההוויה שלי, קיימת רק כי כך ה' רוצה. לפיכך עלי להתנהל בהתאם להוראותיו, שכן עצם הקיום שלי תלוי בכך.
עובדה זו מודגשת בפירוש לקראת סוף הפרשה [פרק כ"ה]: [יג] לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ, אֶבֶן וָאָבֶן: גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה. מדובר באבני משקל, כאלה שמניחים על כף אחת של המאזניים כאשר בכף השנייה מונחים הטובין שאותם מוכרים. קל מאוד להטעות בכך את הקונה התמים, להניח אבן של תשע מאות גרם במקום אחד קילוגרם ו"להרוויח" עשרה אחוז על המכירה. כך גם בטובין הנמכרים על-פי נפח: [יד] לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ, אֵיפָה וְאֵיפָה: גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה. בשניהם אין הרבה סיכוי שהקונה התמים יבחין בהונאה וידרוש את המגיע לו וגם הסיכוי להיתפס על-ידי פקח שואף לאפס. אז למה בעצם לא להרוויח ככה קצת מהצד?! ובכן, לאחר הסיכום - מציעה התורה קודם כל את הנימוק החיובי: [טו] אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ, אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ--לְמַעַן, יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר- ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
ולכאורה, מה הקשר, אי-אפשר לחיות בארץ הזאת עם קצת קומבינות ורווחים מהצד? מסתבר שלא: [טז] כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה: כֹּל, עֹשֵׂה עָוֶל. על-פי חוקי המדינה באמת אין קשר. על-פי חוקי המדינה, כל עוד לא נתפסת - הכל בסדר. אתה יכול להמשיך לעבוד על כולם ולחיות טוב. אבל קנה המידה של התורה הוא אחר ובו עלינו למדוד את עצמנו כי חפצי-חיים אנחנו.