קיימת תמימות-דעים אידיאולוגית ההולכת וגוברת בין השמאל הציוני האותנטי לימין הלאומי במדינת ישראל. שני הזרמים הראשיים הללו מצאו האחד את משנהו באשר מקטעים מהשמאל השורשי איבדו את אמונתם במסריהם מקדמת דנא, נתנו עצמם למשיסת אופורטוניסטים, צבועים ושרלטנים מתוכם, הניחו שלא בטובתם לאנשים אלימים, לקומוניסטים, לטרוצקיסטים ולאנרכיסטים אנטי-ציוניים להכתיב עבורם את סדר היום, וויתרו ונטשו את הקרב על דמותו של מרכז השמאל הישראלי. לפני כשנתיים ויותר כבר אובחנה מגמה זו בבירור וכותב מאמר זה יצא אז עם מאמר אשר שמו מצביע על תוכנו: "שמאל הוא ימין - ימין הוא שמאל".
האם התמסמסות השמאל הישראלי הינה גזרה משמים? האם אין דרך חזרה? יש ויש, והיא בהישג יד, לתועלתנו כולנו. להלן ננסה לסווג את זרמי השמאל הקיימים בינינו כדלקמן:
- שמאל יהודי, ציוני, דמוקרטי ולאומי – נמצא ברובו הגדול כיום בימין הנוטה מהמרכז וימינה (מהמרכז הפוליטי ועד מפלגת "הליכוד").
- שמאל דמוקרטי ישראלי – נמצא בעיקרו במפלגות "העבודה" וקדימה.
- שמאל סוציאליסטי ודמוקרטי - שאינו לאומי ואינו יהודי כהלכתו – מאכלס בעיקרו את מפלגת מרצ.
- שמאל קיצוני, אנרכיסטי, "פלשתיני" – אינו יהודי, אינו ציוני ואינו דמוקרטי. בעיקרו כולל ישראלים מהזן הקומוניסטי-אנרכיסטי, המאכלס בחובו רסיסי מפלגות שמאל שהתפוררו, אשר חצו את הקווים. הללו, הנמצאים בעיקר במערכות החוק והמשפט, בתקשורת, באקדמיה ובארגוני אנרכיסטים למיניהם, כופרים בזכותה של מדינת היהודים להתקיים ובכך חברו לאויבי ישראל המושבעים. אלו כוללים גם מפלגות ערביות כגון בל"ד, חד"ש ובנותיה.
למעט האחרונים לעיל, אלו מהשמאל הקיצוני האנרכיסטי "הפלשתיני", הרי שעבור מרב השמאל הישראלי לא אפסה התקווה לחזור למרכז הבמה הפוליטית ולהשפיע.
אובדן כוחו של השמאל עד כדי התמוססות כוללת במשך עשרים השנים האחרונות, נעוץ בכך ששקע בייאוש, שאיבד את הקשר, החזון והרצון לפתרון בעיות היסוד של העם היהודי במדינת ישראל.
לאט אך בעקביות, ובמקביל לאובדן האמון הציבורי בו, החלו חלקים בשמאל היהודי, הציוני והדמוקרטי הולכים ומקצינים, הולכים ומאבדים את אחיזתם בשורשיהם היהודיים והציוניים, ומשאיבדו את קשרם לעם ונכזבה תוחלתם לכבוש מקומם הפוליטי כמקדם, באשר התרחקותם ממרכז הקונצנזוס הישראלי גרמה לרתיעה הולכת ומצטברת מפניהם באותו הציבור וחוזר חלילה, פנה הוא בייאושו ובתסכולו לכיוון האנטי-דמוקרטי האנרכיסטי הקיצוני. גרוע מכך - השוליים הסהרוריים של שמאל זה חצו את הקווים והפכו לשוטמי ישראל, אויבי מדינת ישראל לכל דבר ועניין, תומכי הנרטיב הפלשתיני ודובריו, ומכאן הייתה קצרה הדרך לייצובם כאוטו-אנטישמים גמורים.
טעות היא לחשוב כי השמאל הישראלי האותנטי נעלם. שמאל זה, הראוי מאין כמוהו, חי ובועט וממתין לימים טובים יותר אשר בהם יוכל לקום כבימים ימימה ולהוות משקל ראוי לשאר המפלגות בינינו.
מרב השמאל הזה, הציוני, היהודי והדמוקרטי לאשורו (ואין המדובר ב"שמאל הלאומי", אותו בן כלאיים נלעג), נמצא כיום, מחוסר ברירה, במפלגות הליכוד, העבודה ובמפלגת קדימה.
ומכאן - התמהיל שנוצק משך עשרים השנים שחלפו, הכולל את מפלגות הימין יחדיו עם אנשי השמאל הישראלי השורשי, הביא למצב הנתפס בעיני רבים כקבלת דרך הימין על-ידי השמאל - ולא היא. הדבק המחבר בין הימין והשמאל השורשיים הוא שיצר רף אידיאולוגי שונה אשר איחד ומיתן את הקצוות בשני המחנות האחודים של השמאל והימין הלאומיים. אותו "איחוד" וירטואלי לכאורה הוא שגרם כתגובת נגד, להקצנת הקצוות באורח בלתי מידתי. להוותנו, הקצה הקיצון השמאלני כה הקצין עד כי לא ראה פסול בשיתוף פעולה עם אויבי עמנו. ללא כל ספק ניתן כיום לשייך את השמאל הקיצוני המטורף כנתון במקשה עיסתית אחת עם אויבי ישראל מהמגזר הקיצוני החרדי המטורף (נטורי קרתא). שניהם באים ממקורות מנוגדים אך מטרתם אחת - קיעקוע הלגיטימיות שלנו כולנו.
לא רבים יחלקו על הקביעה כי שלטון הימין כיום מהווה את שלטון המבוגר האחראי על מדינת ישראל. ההיגיון ויישוב הדעת, הממלכתיות, העמדת ענייני המדינה על כלל גווניה ורבדיה מעל כל מחלוקות אחרות - מביאים את השלטון הקיים לרמת נאורות שלטונית נכוחה (הגם שאין להתעלם מהקלקולים הידועים - ואלו רבים).
מאידך-גיסא, ככל שירחק היום ויתבסס שלטון הימין על מדינת ישראל, כן יחלו החריקות לצרום. ככל שיחוש עצמו שלטון הימין מבוסס היטב בשלטון, כך יצוצו הבקיעים המרמזים על כשל. זו דרכו של עולם, זה דרכו של שלטון, זהו טבע האדם.
לימים ההם אנו נצרכים לאופוזיציה נאותה אשר תחזיר העניינים לתלם. אין בנמצא כיום אופוזיציה מתקנת-שלטון ראויה לשלטון הימין, אלא ערב-רב אופורטוניסטי חסר חוט-שדרה אידיאולוגי מוצק המבוסס בעיקרו על תאבי הממון, העשייה לביתם והשררה ממפלגת קדימה, אלו אשר אלוהיהם הינם "כורסות עור הצבי" ומנעמי השלטון ותו לא.
מדינת ישראל נצרכת לאופוזיציה אידיאולוגית, בעלת מוסר ועקרונות אשר לכל סטייה מן הדרך של מפלגת השלטון, תזדרז ותציב לפניו מראה בוהקת ו"תשכנעו" לחזור לתלם השפיות.
אופוזיציה מהזן הזה נמצאת אך ורק במפלגות השמאל הציוני. דא-עקא, חברי שמאל אלו נגוזו ונעלמו לכאורה, התאדו באוויר הפוליטי הישראלי.
רבים וטובים בשמאל הציוני, ובוודאי שבשמאל האנרכיסטי, כשלו בהבנת העם בתוכו הם יושבים. מפלגות אלו הצטיינו תמיד בגבהות לב אליטיסטית ומתנשאת, בזלזול, בסתימת פיות, בכפיית דעותיהם על האחר, בחוסר רצון ואף באיבה ממשית לנוכח דעות שונות. והמחיר לכך משולם כיום על ידם עד תומו. העם היושב בציון אינו טיפש כלל ועיקר, נהפוך הוא - העם מגלה בגרות ופיכחון פוליטי ומדיני מרשים. העם כבר הבחין בדוגמטיות האידיאולוגית, בהתנגדות הכפייתית מצד שמאל להסכין עם העובדות הנפרשות לנגד העיניים. אנו מבחינים בכוונת מכוון של השמאל הקיצוני ה"פלשתיני" לפנות נגד עניי עירו, תוך נהייתו אחר אויבי ישראל בתירוץ של שמירת "זכויות אדם", "
חופש הביטוי" ועוד תעלולי מילים עקלתוניים כגון דא.
רבותיי, כיום השמאל הישראלי בכללו הינו מבולבל. אנשיו רואים את עמדות ההשפעה מעברם המפואר הולכות ונשמטות הולכות ונגוזות באוויר הפוליטי המתדלל ואינם יודעים נפשם, הם אובדי-עצות. לכן חלקם מגיבים באגרסיביות, באלימות אידיאולוגית ובאנטי-לאומיות קיצונית ופונים לעבר אנרכיה ושיטנת ישראל, ואילו הרוב בהם מצטרפים למפלגות הנתפשות כציוניות, כמו "הליכוד", "העבודה" וקדימה, באשר תאבים הם למצוא בית לאומי חם ומבין לליבם. שהרי הללו לא חדלו יום בהיר אחד להיות ציונים.
בין שני קצוות אלו נמצאים "הטווסים", השרלטנים, בקיצור - ה"צבועים" שהתנ"ך שלנו כה הטיב לתארם. אלו השמאלנים אשר אנרכיזם אינו ממנהגם ממילא, אך הכבוד העצמי האבוד שלהם ורדיפת הכיבודים האובססיבית שלהם אינם מניחים להם להודות כי מפלגות "הליכוד", "העבודה" וקדימה הן פתרון זמני נאות. אלו הם אנשי השמאל הלאומי הבדלני כדוגמת יוזמת "השמאל הלאומי" של אלדד (הכרוכיה) יניב ושמואל (המחרים) הספרי, והיוזמה החדשה של אברהם (הצלופח) בורג. ברי הוא בעליל כי לא ליוזמות שמאל קיקיוני אלו פיללנו, באשר אלו אינם באים בידיים נקיות לזירה הפוליטית. בוודאי קיימות יוזמות שמאל חדשות נוספות המתרקמות בעצם כתיבת שורות אלו והצצות כפטריות לאחר הגשם, על רובן של אלו נגזרה כליה, למעט הללו שימומנו בכספים סיבוביים של מדינות ערביות וקרנות שוטמות-ישראל באמצעות הקרן לישראל חדשה, השמחה לקפוץ עם מרשרשים ביד על-מנת להרבות תסיסה, בוקה ומבולקה שלטונית אשר תשחק לידיה במטרתה להפיכה בשלטון הישראלי.
רסיסי המפלגות הקיקיוניות הללו יחטיאו את מטרתם וידשדשו עד זרא בביצה הפוליטית ללא תכלית, והסיבה היא פשוטה: השמאל הישראלי איחר את הרכבת המדינית-פוליטית, ההזדמנות ניתנה בידו והוא החמיצה אומללות. זה עשרים שנים שהשמאל הישראלי מצעיד את מדינת ישראל מיגון לאנחה, לדאבה וחוזר חלילה. כל הבוקה ומבולקה שחווה העם הזה, על אלפי הנרצחים הפצועים הקטועים, המגורשים והדואבים, כולם הינם תוצאה של רעיונות המחנה השמאלני בקרבנו. הסוס הזה נגמר, העם החכם שלנו כבר אינו מוכן לשמוע מרעיונות הזויים, עוועים ומופרכים. אנו בגרנו והחכמנו, אנו לא נהיה מוכנים להאזין יותר לשרלטנים המבטיחים לנו "
שלום עכשיו" בעוד שאנו אך קיבלנו "שלום אכזב או שווא". ההתעללות ברגשותינו הסתיימה.
לאלו המשווים בנפשם כי בכך נסתם הגולל על השמאל הישראלי, הרי שהינם טועים, לא מיניה ולא מקצתיה. אנו זקוקים לאופוזיציה במשטרנו הדמוקרטי ואנו זקוקים בכך לשמאל. אלא מאי, אנו זקוקים לשמאל "חדש-ישן" ולא לשעטנז רודף טובת עצמו, רודף מנעמי השלטון, זה המעוות-אידיאולוגית כפי המגולם בהתארגנויות השמאל החדשות. השמאל אינו תופעת 'חוץ-שטח' בנוף הישראלי. באם קובעים אנו כי העם היושב בציון הינו חכם, הקביעה הזו כוללת גם את השמאל השפוי. על הזרם הראוי הזה להתנער משרלטנים הרוכבים על גבו ומכתיבים לו את דעותיהם ,אשר הקשר בינן לבין טובת העם הינו מקרי בלבד.
באם השמאל ישכיל לערוך פניית פרסה, לשכנע את הציבור כי באמת ובתמים גורלם של כולנו הוא מעניינו, כי ערכינו הם ערכיו - דהיינו: ערכי יהדות, ציונות ודמוקרטיה המגולמים יחדיו בתזה הסוציאליסטית הבסיסית שלו - הרי שהחל הוא לעלות על הנתיב הפוליטי אשר יביאו לידי היותו שוב גורם משמעותי בחיינו.
על השמאל ה"חדש-ישן" הלזה - ייקרא באשר ייקרא, "מפלגת העבודה" או כל שם אחר - לחדול באחת מלעסוק אובססיבית בענייני הפלשתינים ולהעביר תשומת ליבו, למצער - הבלבדית או העיקרית, לתוככי מדינת ישראל פנימה. על שמאל זה לצרף לרשימת תאריו את היותו שמאל סוציאליסטי או מוטב לומר שמאל קפיטל-סוציאלי.
העיסוק הכפייתי בנושאי "הכיבוש", שמעולם לא היה כיבוש לאשורו (באשר לא כבשנו את השטח אלא השתלטנו עליו תוך לחימה ובדין, עקב תוקפנות היריב – שלא להזכיר את מורשת אבותינו לגביו), הוא שמחסל את השמאל הישראלי. העיסוק המשיק למושג "נכפה", המלמד על ניצוץ של טירוף-מערכות אידיאולוגי תוך העיסוק שהפך זה מכבר לתמוה, בענייני זכויות הפלשתינים כאשר ביליונים של תושבי כדור הארץ ממילא עוסקים בכך, אם לצורך ואם שלא, בעוד אך העם היהודי נותר לעסוק בזכויות היהודים. ולכן, חבירת חוגים נרחבים בשמאל הקיצוני על זרמיו לאויבי ישראל והיותו, במשתמע, השופר האנטישמי אשר משמש להם נגד עניי עירו, מקוממים כל ישראלי ויהודי מאוזן בנפשו, כל יהודי חפץ-חיים וקיום, ובצדק רב.
כל אדם הישר עם עצמו ועם סביבתו - ויש כדוגמתו רבים בשמאל הישראלי - יודע ומכיר בעוולות המושפעות מהשמאל הישראלי האנרכיסטי ה"פלשתיני" על סביבתם, על הנזק העצום שגורמים הם לכל עם ישראל בכך שחוברים לשוטמינו בשמאל הרדיקלי ובאיסלאם המיליטנטי העולמיים. גלו יושר ויושרה, אתם אנשי השמאל השפוי האותנטי, התנערו ממשנאי החינם הללו בינינו, הוכיחו לעצמכם ולנו כי יושר ויושרה, כי גורל עם ישראל בארצו הוא המדריך אתכם. שתיקתכם לנוכח המסע האנטי ישראלי של שמאל קיקיוני קיצוני בתוככי מדינת ישראל מלמדת כי עדיין עם ישראל אינו יכול לבטוח בכם. אדרבה, הוכיחו לציבור אחרת.
מאידך-גיסא, מוטלת על חברי השמאל השורשי החובה המוסרית להגיע עם הפלגים השמאלנים האנרכיסטים "הפלשתינים" להבנה כי דרכם שגויה, ולהחזירם תוך חיבוק ושכנוע לחיק עם ישראל כבימים ימימה.
המצב החברתי הפנימי במדינת ישראל מתקרב בצעדים מדודים לעבר קטסטרופה מזעזעת אושיות. מפלגות הימין מטבען ערוכות לעסוק יותר בצדק-שלטוני אך אינן ערוכות מטבען האידיאולוגי לעסוק בענייני צדק-סוציאלי. אך השמאל, שעצם קיומו לכאורה מושתת על עיסוק בנושאים סוציאליים, נטשם כליל ועוסק, ראש ורגליים, כל כולו, אך ורק בזכויות אויבינו. אנומליה זו אינה נסתרת מעיני הציבור המצביע בפתקיו נגדה.
מעל מיליון אנשים עניים וקשי-יום חיים במדינת ישראל באין להם פתחון-פה ומי שישמש להם לפה. הנה הוא הכר הפנוי הנרחב לפעילות, הזועק ליד מכוונת ומטפלת. זהו התחום הטבעי של השמאל, זוהי הציונות גם היא, זוהי היהדות ומוסרה לאשורו. כאן היא ההזדמנות של השמאל ה"חדש-ישן" למצב עצמו על מפת האומה ובכך על המפה הפוליטית החדשה.
הנגב והגליל משוועים ליד מיישבת. מדינת ישראל מאבדת שטחים לטובת תושבים ערביים אשר מדינתנו אינה כוס התה שלהם, וזאת בלשון המעטה. הנה הוא התחום בו יכול השמאל הישראלי האותנטי להוכיח לעצמו ולאחרים כי לא פסה רוח ציונית ויהודית מתוכו. הבה ויקומו אנשים טובים מתוך השמאל הישראלי וייצאו ליישב את הטעון נואשות יישוב. בכך שאין השמאל עוסק בהתיישבות אך עוסק במסע שטנה עקבי ושלילי נגד ה
מתנחלים - אלו המיישבים תוך תחושת שליחות עמוקה את ארץ ישראל - בעוד הינו עצמו מפגין אוזלת ידו, הרי שבכך הוא יורה ברגלינו וברגליו הוא פעמיים.
מדיניות השמאל מבוססת כיום על מדיניות שנאה. שנאה לדתיים, שנאה למתנחלים, שנאה לציונים, שנאה ליהודים רחמנא לצלן... מעולם, בסופו של יום, לא צלחו יתרונות פוליטיים בידי גוף הנבנה על שנאה לאחר. על השמאל לחדול ממדיניות השנאה, מדיניות זו מדרדרת אותו לתהום אלקטוראלית. ומנגד, עליו לפתוח במדיניות קירוב-לבבות. מדיניות ממלכתית ואחראית אשר תקרב את חלקי העם יחדיו, זו המדיניות האוצרת בחובה הבטחה גדולה לקציר אלקטוראלי ביום הבוחר.
כל הנאמר לעיל שורשיו נעוצים בראש ובראשונה בהנהגת השמאל (או בהיעדרה). דא עקא, אין בשלב זה נראית באופק הנהגה מסוג זה. אנשים טובים היו וקיימים בשמאל הישראלי מאז ומעולם, אך כיום קולם אינו נשמע ואובד ברעשי הרקע האנרכיסטי והאוטו-אנטישמי של מיעוט קולני המזיק לכולנו, שמאל וימין כאחד.
הבה ויקומו אותם אנשים טובים ויחלו להניע את השמאל הישראלי לתועלת כולנו. יוכיחו אנשים טובים בשמאל כי לא נס ליחם, כי מסוגלים הם להסב את השיירה הצועדת לאבדון; הבה ויוכיחו כי יכולים הם להצעיד השמאל לעבר אופק נאות יותר.