הנס שאכזב את דויד גרוסמן

15 שנה חלפו והסופר גרוסמן מאוכזב מהמצב. "אם ישראל לא תהיה דמוקרטית", הוא אמר לעופר שלח, "אשקול לעזוב" (חדשות 10, 6.9.10). יומיים אחרי, אומר חבר צוות המו"מ נביל שעת' מול המצלמות: "לעולם לא נכיר בישראל כמדינת העם היהודי" (חדשות 2, 8.9.10). השבועה הזאת, שנשמעת לא בפעם הראשונה, תכליתה חיזוק הדרישה על זכות השיבה. אותה דרישה שעמוס עוז אמר עליה שתוצאתה חיסול ישראל. מתברר שהנס שראה גרוסמן בחתימה על הסכם אוסלו, יוצר בדמיונו הפורה. עם ישראל "לא נולד מחדש", והפלשתינים (כולל ערביי ישראל) מסרבים להכיר בזכותו של העם היהודי לבית לאומי. אילו ניחן ביושרה אינטלקטואלית, היה שואל את עצמו שאלות נוקבות. המינימום שהיה צריך להגיע אליו, שהכישרון שלו לכתוב סיפורים לא עושה רושם על המציאות. באותו יום שהסופר גרוסמן יגיד מול המצלמות: האסימון ירד לי. היום אני מבין שהאויב הפלשתיני מדבר על הבית הפרטי שלי. באותו יום אדע שאנחנו בתחילתו של נס. אם ידביק את חבריו החולים בהתפכחותו, אאמין שעם ישראל נולד מחדש...

אגב, גם לשר פואד, שתמך באוסלו והשתתף באותה תוכנית, הייתה דעה: "עברתי על ההסכם", אמר לרפול הספקן, "הוא מלאכת מחשבת". נכון, זה לא "הנס" שראה גרוסמן, אבל "מלאכת מחשבת" זה גם משהו. גם לעזמי בשארה הייתה דעה: "הסכם הזה, הציל את ערפאת מהסתלקות מעל במת ההיסטוריה".

קבלו ציטוט: "לנו עכשיו (פונה למתנחלים שישבו מולו) - אני יודע שהדברים באים כמלח על פצעיכם - אני חושב שאנחנו בתחילתו של נס. יש לנו סיכוי להיוולד מחדש" (שיחת-ועידה עם ניסים משעל, 28.9.95). "להיוולד מחדש" הוא אמר. והיה לו הסבר מעניין, שמוכיח את היכולת שלו לזהות את המציאות בה חי: "אנחנו והפלשתינים דומים. יש לנו אפילו את אותו הומור". תמיד כשאני שומע על רצח אישה ערבייה בגין מה שהתקשורת מכנה "חילול כבוד המשפחה", אני מבין למה התכוון כשאמר שאנחנו והפלשתינים דומים.