בילדותי היו כמה מועדים שלא ידעתי מה פשרם. בקיבוץ של השומר הצעיר, "יום הכיפורים", "שמחת תורה" או "תשעה באב" היו מונחים זרים, אותיות דפוס על לוח השנה. בבית הילדים לא לימדו אותנו מושגים כמו "חטא" ו"חורבן הבית", כי אם אתה חילוני אדוק אז יהדותך היא בעיקר ישראליותך.
לדור החדש שצומח בישראל כבר יש מחסור גם ביהדות וגם בישראליות, וזה מתמלא בטלנובלות מטופשות, בתחרויות חלולות שהועתקו מדגם אמריקני, בגיבורי תרבות שגדולתם היא פרסומם, במצעדים, בדירוגים, ובקיצור - בבור גדול של ריקנות, או כמו שאומרים חז"ל "מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו".
והנה באה תקופת החגים, ולרובם אין מושג מה בדיוק חוגגים, ולמה תשע"א ולא 2011. הדור הזה עלול להפסיד לגמרי את הידע ואת החוויה היהודית. התקשורת אינה מספקת לו ולמבוגרים המופקדים על חינוכו תכנים יהודיים במועדי ישראל. בקיבוץ לפחות היו תכנים כלשהם במועדים - תכנים חקלאיים, חברתיים, אמנותיים; לא בדיוק תוכן יהודי מלא, אבל תוכן. לפי המשתקף מרוב אמצעי התקשורת, יום הכיפורים זה בעיקר יום מלחמת יום הכיפורים, חנוכה הוא חג מאכלי השמן, פורים - חג התחפושות, פסח - החג שבו מצווה לקטר על הדודים ועל זה שאין לחם, ושבועות - חג מאכלי הגבינות. וראש השנה? ראש השנה הוא זמן לסיכומים.
נורא חשוב שנדע מי זמר השנה ומה שיר השנה, איזה סרט הוכתר כשובר הקופות השנתי, מי הפוליטיקאי שהיה הכי שנוא ומי במצעד 100 עשירי המדינה. סיכומים, מצעדים, תחרויות - רק לא משהו ערכי, בעל תוכן, מוסר ומחשבה על העתיד.
אילו בתקשורת לא היו מפחדים להתייחס לראש השנה כאל חג יהודי לפני הכול, אולי היו נחסכים מאתנו סיכומים ריקניים, ובמקומם היינו מקבלים מעט תוכן. אתגרים אישיים לשנה החדשה; אתגרים חברתיים (סיוע לאוכלוסיות חלשות, הפחתת מינוני הניכור בעם); וגם דברי תורה - מקור החג, כיצד חגגו פעם וכיצד היום, מדוע אומרים סליחות, מתי מתחיל חשבון הנפש. אילו התקשורת הישראלית הייתה עוצרת לרגע את האמריקניזציה שלה, יכול להיות שהיינו מקבלים יותר מתמונות התקיעה בשופר והברסלברים בדרכם לאומן.
