ביורוקרטיה... כן, למילה הזו יש קונוטציה שלילית בחיי כל אדם החי בחברה מערבית "מפותחת". ביורוקרטיה מוגדרת כתיאום רציונלי במערכת, אך כל אדם אשר עמד חמש שעות במשרד ממשלתי כלשהו, יכול להעיד שאין פה אפילו צל של רציונליות. לכאורה, ביורוקרטיה אמורה לשרת את האינטרס של הפרט וליצור חברה מסודרת השואפת לקדם כל אחד ואחד לעבר מטרתו. בשטח הסיפור קצת שונה ועם כל הכבוד למבוא לסוציולוגיה 101 אשר כל סטודנט טרי נאלץ ללמוד, המציאות עגומה ולמעשה כל פעולה, ולו הקטנה ביותר, הופכת בחברה, המושתתת על עיקרון הביורוקרטיה, לפעולה מסורבלת, קשה ומעיקה אשר בעיקר גורמת לאותו פרט לרצות לתלוש את שערותיו מראשו ולצעוק לעבר השמים עד שייגמר לו הקול.
כל זה החל לצבוט לי בלב בעודי בהריון. נכון שגם לפני ההריון סבלנותי הייתה קצרה ונתקלתי לא מעט במצבים של ביורוקרטיה אשר האטה את קצב ההתקדמות שלי לעבר מטרתי, איזו שתהיה, אך בתקופת ההריון סבלנותי התקצרה. ייתכן שאלו ההורמונים הארורים. ייתכן שתשעה חודשים זה פשוט יותר מדי זמן. ייתכן שהטופסידה והבדיקות האינסופיות עשו את שלהם ושברו אותי ואת רוחי.
במהלך 40 שבועות, תקופה מכובדת לכל הדעות, נאלצתי להתעסק באופן כמעט יומיומי בהעברת טפסים למיניהם מכאן לשם ומשם לכאן. מדור גבייה של חדר המיון בבית החולים, קופת החולים, מרפאה אחת למרפאה שנייה למרפאה שלישית לרופא הפרטי, ביטוח לאומי, למשרד, למעבדות שונות ומשונות, וכל זה בעודי מתהלכת כמו היפופוטם עגול בעל רגלי "שרק" בגרסה הנשית רק פחות ירוקות, ומנסה לחייך כי הרי הריון זה ברכה ולא סיבה לקטר חלילה.
ובעודי בהריון אני ממשיכה לקבל טלפונים על בסיס חודשי מצבא הגנה לישראל, הצבא החזק אשר מגן על מדינתנו הקטנה, אך מוקפת הסכנה, בכדי לוודא שלא השתנו פרטיי ולנסות למצוא לי תפקיד אחר למילואים מכיוון שעברו 11 שנה מאז שחרורי, אך כל עוד אני במאגר של איזה קצין קישור כלשהו, נידונתי לנהל שיחות חולין נעימות מדי חודש עם איזו חיילת חמודה ותמימה אשר ודאי אינה אשמה במצב אך בכל זאת קיבלה ממני את מלוא זעמי כאילו הייתי במחזור ושכחתי ליטול את כדורי ההרגעה שלי.
זה הגיע למצב שהתחלתי לשאול את עצמי למה למעשה צריך את כל הניירת הזאת? בעודי קונה קראוסון עם נוטלה (פריט חובה לכל הריונית מצוברחת) לאחר שנתתי לבחורה הסימפטית בקופה את כספי, היא החזירה לי קבלה. "למה קבלה?", שאלתי אותה בעודי מודעת לכך שבמצבי הרגיש כדאי לספור עד 100 לפני כל פליטת פה, אך התעלמתי מהקול הרציונלי בראשי וספרתי רק עד 10 (לא עזר כמובן). הבחורה הסתכלה עליי בהלם עם חיוך נבוך. ילדה בת 20 בקושי, עם מדים נעימים לעין וחיוך כן על פניה. "הרי לא תהיה סיבה לעולם להשתמש בקבלה הזאת, נכון? הרי לא אצטרך להוכיח לאף אחד בעולם שנעשתה פה טרנסאקציה של חילופי דברים הדורשת הוכחה, נכון?", שאלתי אותה בעוד הקולות בראשי התחזקו והמשכתי להתעלם מהם באלגנטיות.
בדיוק ברגע זה הגיע המנהל, אשר כנראה הבין שיש לו עסק עם אישה שהרגע ברחה מאברבנאל ופשוט בא לה קראוסון עם נוטלה... לא דבר חריג בשגרת היום של בית הקפה הזה. "הכל בסדר גבירתי?", שאל בנימוס מקצועי. "אני לא מבינה למה אני צריכה לקבל חתיכת נייר רק בגלל שקניתי קראוסון מסכן! מה אעשה עם הנייר הזה, מה?!", עניתי בזעם לא עצור. "האם את צריכה חשבונית מס?", שאל בנימוס. הוא באמת השתדל. "מה פתאום חשבונית! רוצה לקנות קראוסון בלי לקבל עוד חתיכת נייר שאין לי מה לעשות איתה חוץ מלנגב את התחת!", עניתי בעוד קולי עולה כמה אוקטבות מעל הממוצע הנהוג במקום ציבורי. המנהל והקופאית נראו חסרי-אונים. שניהם לא ידעו בדיוק איך לאכול אותי והביטו לעבר הבטן הענקית שלי במעין רחמים. כנראה רחמים שהופנו לעובר אשר ייאלץ לגדול עם אימא כמוני, שהרי ברור שאככב יום אחד ב"5 עם
רפי רשף" (ולא בפינת הפנאי החביבה).
באותו רגע צלצל הפלאפון שלי ואיפשר למנהל לחשוב על אסטרטגיה להוציא אותי מבית הקפה ללא סצנה ובלי להפחיד את שאר לקוחות. א. היה על הקו. שאל מה נשמע. 'איך את מרגישה, ממי?', פתאום התעוררתי למציאות שבה ייתכן שהגבתי בצורה קיצונית. ייתכן, אתם חושבים... אז כן, אתם כנראה צודקים, אבל זה היה הקש האחרון על גב הלמה. חייכתי במבוכה וצעדתי לכיוון היציאה בלי לומר מילה נוספת. הרי מה נותר לי להגיד אחרי שהוכחתי שהמילה 'דרמה קווין' קטנה עליי בכמה מידות.
האם הוכחתי בתגובתי המוקצנת שביורוקרטיה היא חיונית לחברה מפותחת כי בלעדיה יש כאוס ואנשים הולכים וצורחים בבתי קפה על אנשים אחרים? או שמא הקבלה, שהיא למעשה פיסת נייר, אכן מיותרת ולא תורמת לכלום חוץ מלעוד ניירת שצריך לשמור או לתייק תחת הכותרת - למי אכפת לעזאזל.
אחרי מאות טפסים ושליחת פקסים ועמידה בטורים ארוכים, שבהם לכל אחד יש "רק שאלה", הרגשתי התמוטטות. האם מקס ובר היה משוגע מוחלט בעודו מאמין כי עקרונות הביורוקרטיה הם הטובים ביותר עבור בניית החברה או שמא היה עוד אקדמאי שחי את חייו בתיאוריות ולא מתחבר למציאות היומיומית.
חשתי אבודה. כאילו אין לאן לברוח מהמשחק הזה ששמו ביורוקרטיה. איך משחקים? אתם שואלים. אז ככה: כולנו נעמוד במעגל. הראשון שיעשה משהו, מפסיד. אכן משחק פופולרי שתופס תאוצה כבר לא מעט זמן, אבל מתי ייגמר? כנראה שאיאלץ להתעמק בעניין הזה, בעודי ממתינה, לא בסבלנות, בטור לבנק או בלשכת האבטלה או במוסד לביטוח לאומי או במס הכנסה או בקופת חולים. תיאום רציונלי במערכת... או סיבה אמיתית לחטוף התקף זעם אמוציונלי?