הנשיא האמריקני
ברק אובמה מרוצה מהחלטת ועדת המעקב של הליגה הערבית להעניק חודש נוסף לארצות הברית כדי שתוכל להפעיל לחץ על ממשלת ישראל להסכים להארכת הקפאת הבנייה בהתנחלויות. ההחלטה הזו מאפשרת לו להציג מצג שווא בבחירות בקונגרס בתחילת החודש הבא כי הצליח להביא להישגים בערוץ הישראלי פלשתיני ולחידוש המו"מ בין הצדדים. אובמה רוצה "לעבור בשלום" את הבחירות לקונגרס, אחר כך הוא יתפנה "לטפל" ב
בנימין נתניהו. זו גם הדעה הרווחת בקרב הפלשתינים ומדינות ערב.
מדינות ערב נכנעו ללחצים העצומים שהפעיל עליהן הממשל האמריקני בשבועיים האחרונים שלא לפוצץ את השיחות ולתת זמן נוסף לשליחיו של אובאמה לשכנע את ממשלת ישראל. הכל נעשה כדי לרצות את הנשיא אובמה מתוך הבנה שאובמה "יפצה" את הפלשתינים והערבים לאחר הבחירות לקונגרס באמצעות לחץ מסיבי על ישראל להסכים להקפאה נוספת של הבנייה בהתנחלויות או על-ידי פרסום הודעה כי ארצות הברית מכירה בכך שקווי 67 הם גבולותיה של המדינה הפלשתינית העתידית. ישראל צריכה להיות מודאגת...
ראש הממשלה נתניהו הצליח למנוע משבר קואליציוני חמור שהיה נגרם לו היה מאריך את הקפאת הבנייה בהתנחלויות אך מאידך הוא עלה מחדש על מסלול התנגשות עם הנשיא אובמה, אם לא יימצא בתוך חודש פיתרון למחלוקת על המשך הבנייה בהתנחלויות.
ירושלים נמנעת באופן רשמי מלהגיב על החלטת הליגה הערבית. באופן בלתי רשמי מביעה לשכת ראש הממשלה סיפוק מכך שמדינות ערב לא עצרו לחלוטין את התהליך המדיני והשאירו פתח שמאפשר להמשיך בו. ראש הממשלה בנימין נתניהו מעריך כי ייתכן שיהיה לו עימות חריף נוסף עם הנשיא אובמה אחרי הבחירות לקונגרס בחודש הבא אולם הוא גם מעריך שהמפלגה הדמוקרטית תפסיד בבחירות האלה ושלנשיא אובאמה יהיה קשה יותר להפעיל לחץ על ישראל.
ומה עם הפלשתינים? יושב-הראש
מחמוד עבאס אמור להיות מרוצה... הפעם לא החזירה הליגה הערבית את הכדור למגרש הפלשתיני. הוא קיבל תמיכה ערבית חד-משמעית בעמדתו כי אי-אפשר להמשיך במשא-ומתן על עוד נמשכת הבנייה בהתנחלויות ולמעשה הוא הצליח להגיע ליעד שהציב לעצמו מראש: להרוויח זמן... ולאפשר לנשיא אובמה לעבור בשלום את הבחירות לקונגרס ואחר כך שוב לנסות לגייס אותו להפעלת לחץ מסיבי על ממשלת נתניהו.
הוא הצליח לעמוד במשימה שהציב לעצמו מבלי למצמץ בנושא הקפאת הבנייה ומבלי שתנועת החמאס תוכל להאשימו בכניעה ובוויתורים לישראל. עכשיו יש לו גיבוי של מדינות ערב למדיניותו בנושא השעיית השיחות עם ישראל. יתר על כן, מחמוד עבאס הצליח לגייס את כל הקהילה הבינלאומית נגד כוונת ישראל להמשיך בבנייה בהתנחלויות. והוא ממתין שהנשיא אובאמה והקוורטט יעשו את שלהם ויפעילו לחץ על ישראל.
עם זאת, יו"ר הרשות הפלשתינית נערך גם לבאות למקרה שהלחץ הבינלאומי על ישראל לא ישא את הפירות המקווים מבחינתו. מחמוד עבאס כבר גיבש את האסטרטגיה שלו לפעולה בעתיד, אלו הם התרחישים העתידיים מבחינתו:
- דרישה פלשתינית מארצות הברית להכיר במדינה פלשתינית שגבולותיה הם קווי 67.
- פנייה של הליגה הערבית למועצת הביטחון של האו"ם כדי שתכיר במדינה פלשתינית שגבולותיה הם קווי 67.
- פנייה של הליגה הערבית לעצרת הכללית של האו"ם כדי שתכריז על החלת נאמנות בינלאומית לשטחים.
- הודעה על התפטרותו מתפקיד יו"ר הרשות הפלשתינית ופירוקה של הרשות.
מחמוד עבאס העלה שלושה נושאים עיקריים בפני ועדת המעקב של הליגה הערבית ופסגת מדינות ערב בסירת שבלוב, את המשא-ומתן עם ישראל, המצור על רצועת עזה והמחלוקות עם החמאס והפיצול הפנים פלשתיני.
על-פי מקורות פלשתינים בכירים, בשלושת הנושאים האלה הוא לא קיבל מבחינתו שום תשובה רצינית. הוא שמע את התירוצים הערביים הרגילים. הוא גם שמע הסתייגויות ערביות מאפשרות של פנייה אפשרית מטעם הליגה הערבית למועצת הביטחון של האו"ם כדי שתכריז על מדינה פלשתינית שגבולותיה הם קווי 67.
מצרים למשל, מסתייגת מצעדים חד-צדדיים של הפלשתינים והיא תומכת בהמשך המשא-ומתן עם ישראל כדי להגיע לסיכום בעניין החשוב ביותר לדעתה שהוא שאלת גבולותיה של המדינה הפלשתינית העתידית.
מדינות ערביות אחרות בטוחות שארצות הברית תטיל וטו על פניה למועצת הביטחון בבקשה שתכיר בקווי 67 כגבולותיה של המדינה הפלשתינית. או שתפעיל לחצים על מדינות ערב להימנע מצעד כזה.
מחמוד עבאס יודע היטב כי איננו יכול לסמוך על מדינות ערב כדי שיעשו עבורו את העבודה. הסיסמא ש"הבעיה הפלשתינית היא הבעיה הראשונה של העולם הערבי" שאותה משמיעים מנהיגי ערב מדי פעם היא בבחינת "מס שפתיים" בלבד.
מאידך אין לו שום אופציה אחרת מלבד האופציה המדינית. אינתיפאדה שלישית רק תגרום נזק נוסף לפלשתינים ותשרת את ישראל והוא יודע זאת היטב. ברחוב הפלשתיני יודעים זאת וגם ברחוב הערבי. לכן לא מתרגשים שם מהחלטות ועדת המעקב של הליגה הערבית.
הפלשתינים כבר התרגלו למה שהם קוראים "הרפיסות הערבית" (תח'אד'ל-בערבית). מנהיגי מדינות ערב לא מצליחים להגיע להסכמות גם בעניינים אחרים פחות חשובים המעסיקים את העולם הערבי כמו דארפור או חלוקת מי הנילוס ואפילו לא בסוגיית חיזוק כוחה של הליגה הערבית. אז מה ניתן לצפות מהם בעניין הבעיה הפלשתינית?