שני אירועים שלכאורה אין קשר ביניהם, שניהם מבית היוצר של ממשלת ישראל, שנראים כמיועדים לרגש אותנו, לתת לנו תחושה שדברים גדולים קורים פה. שה"מנהיגים"
בנימין נתניהו וישראל כ"ץ עושים שינויים מרחיקי-לכת בערכים ובתנאי החיים של אזרחי ישראל.
לדעתי, שני האירועים לא שווים את הנייר שעליו נכתבו, לא שווים את תחילתם, את האמצע ואת הסוף של תוכנם. אף אחד מהם לא ישנה לטובה את מצב האומה ולא את מצבם האמיתי של האזרחים החיים במדינת ישראל. שניהם בבחינת הרבה מהומה על לא מאומה, וחשודים בעיניי כנשיאים ורוח וגשם אין.
גם בלי להתעמק במשמעות שבועת האמונים של מי שיבקש להתאזרח כאן ושאינו יהודי, גם מבלי לחשוב שזה פשיסטי או גזעני, אני חושבת שזה פשוט כלום. שום דבר. זו "המצאה" מתיימרת לרצות את מישהו, כלשהו, ולהעניק לכמה אזרחים החושבים את עצמם ליותר יהודים ממני, הרגשה טובה של "שליטה בעניינים יהודיים" (ודמוקרטיים).
זו "המצאה" המיועדת להסיח את הדעת מ"שיחות השלום", מהחלטות על בנייה בשטחים, מהפשע המאורגן, מהפשע היומיומי שגדל לממדים מבהילים, מהפער בין עשירים ועניים בישראל, מרמת החינוך הירודה והיורדת, משכר המורים ומשכר המינימום, ממחירי הדירות ומשכר הדירה, מבעיות מיסוי המים ומעוד אינסוף עוולות שהציבור זוכה להן בחיי היומיום שלו.
"שבועת האמונים" לא מעניינת את עם ישראל, ומי שמאוד ירצה להיות אזרח מהסיבות שירצה, יישבע בשמחה כל שבועה שיבקשו ממנו. לא הצלחתי להבין איך ראש הממשלה, שלא טרח לברך את אזרחי ישראל בשנה טובה או בחג שמח (היו חגים, זוכרים?), נושא נאום נלהב ונרגש בעניין שבועת הנאמנות, עד כי לרגע חשבתי שהוא מכריז מחדש על הקמת מדינת ישראל.