באחרונה, קשה לאמוד את הזמן בשבועות או בחודשים - זה בא לי, ככה פתאום. (נכון, היועצת נחמה, אני יודע שיש לכתוב כך ולא ככה. עכשיו טוב לך ככה?) לקראת שלהי השנה החמישים ושבע לחיי. אני רשום כמשיב לשאלוני סקר אצל חברות סקרים אחדות. השאלה השנייה לאחר המין – זכר או נקבה – היא הגיל.
בזמן האחרון בכלל ובחודש האחרון בפרט התופעה חזרה ונשנתה בסקרים אחדים. כאשר כתבתי את הגיל שלי, המערכת פלטה אותי בנוסח (זהה) זה: "תודה על נכונותך להשתתף בסקר אבל אנחנו מחפשים קבוצת מיקוד בעלת מאפיינים ספציפיים". זה שם ארוך ומכובס לסיבה האמיתית – אנחנו מחפשים אנשים צעירים, ודאי צעירים ממך. זו זכותם.
לאחר שנפלטתי מהסקרים ובתוך כך הפסדתי את הניקוד שהיה אמור להצטבר לזכותי (ניתן להמירו בתלושי שי), עובדה שתחייב אותי להמשיך לנסות ולקוות שאולי יהיו סקרים שלא יפלטו אותי אלא יאפשרו לי להשתתף בהם ולצבור את הנקודות המיוחלות בדרך אל התלוש – לקחתי לי זמן קטן למחשבה. מדוע זה קורה לי?
קול פנימי שקט לחש לי – אינך אשם. זה הגיל. זו האבולוציה. זה הטבע. אל תיקח את זה אישית. עוד יהיו די סקרים שבהם תיחשב מועמד מתאים. עוד ייצברו לזכותך נקודות. אתה תגיע אל 500 הנקודות, אשר יזכו אותך בתלוש רב-תו בן 50 ש"ח. אתה עוד תוכל לרכוש חצי מכנס במכירת חיסול, או שני שרוולים מחולצה של יצרנית מותגים. יש מקום לאופטימיות. אתה לא תיזרק בערבות הקרח, שם לא יספור אותך איש, שם, קפוא כאבן, תיחשב כמת.
המחשב לא רוצה להטיח את האמת בפניי – אתה מבוגר. זמנך עבר. יפה מצדו. אבל הצטברות מקרים של היפלטות מהמערכת ללא סיכוי למלא את השאלון, להשיב על הסקר ולצבור נקודות זכות, אני נותר מהורהר, מושבת בעל-כורחי. ברגעים כאלה אני שב ונזכר באמירה יפה, נוסכת תקווה, שלצערי אינני יודע (גם אילו ידעתי, מן הסתם לא הייתי זוכר) מי אמר אותה. אבל כך אמר: "גם המיותרים נחוצים תמיד". לא ידעתי שכך מנוסחת חצי נחמה.
השבוע, לאחר שהמערכת שוב לא התירה לי למלא סקר, חשתי כמי שמועבר בעל-כורחו מקבוצת מיקוד לקבוצת סיכון... אני אתעקש להמשיך. לא אוותר. גם במקום שבו יניפו מולי שלט עם אפס סיכויים, אני אגיד לעצמי שאין אפס. אולי הסיכוי קלוש, זעום, זעיר, כמעט אפסי. אבל אין אפס. אני עוד אשתתף בקבוצות מיקוד. אני עוד אוכיח לעצמי שכוחי במותניי.
וכאשר ייערך סקר על טיטולים למבוגרים, אני אכנס אחר כבוד בשעריה של קבוצת המיקוד האידיאלית. אני עוד אקבל את התלוש עכשיו – אם לא מחר, ודאי אי מתי. ביום מן הימים אני אגיע למכסה שתזכה אותי ב–50 ש"ח. וארכוש בהן שתי חפיסות של מגבוני-נייר רכים (טישו), כדי שיהיה לי במה לנגב את הדמעות.