בפרשתנו, פרשת חיי שרה, אנו למדים על קניית המקרקעין הראשונה בארץ ישראל, קניית מערת המכפלה על-ידי אברהם אבינו מידי עפרון החיתי. ונשאלת השאלה - התורה מקפידה בדרך-כלל לא להרבות במילים ולתאר את המתרחש בדיוק רב ובצמצום מילים, והנה, בפרשתנו התורה מאריכה ומפרטת את כל השתלשלות המשא-ומתן המפרך, את כל הטקסים הנלווים (כמה פעמים השתחווה אברהם) ואת תשובתו, הלכאורה תמימה, את תאוות הבצע של עפרון, בה הוא זכה לכסף רב, עבור חלקת שדה רחוקה ומערה בתוכה.
בני חת לא נטו למכור קרקע לזר ולנווד שאינו נמנה על שבטם. לכן, פונה אברהם תחילה בתחנונים - "גר ותושב אנכי עמכם", ומבקש רק בקשה הנשמעת מזערית: "תנו לי אחוזת קבר עמכם, ואקברה מתי מלפני". בני חת עונים בכבוד: "נשיא א-להים אתה בתוכנו", אך אינם ממהרים להיענות: "במבחר קברינו קבור את מתך" - קבור בקבר שלנו, ולא שלך. אברהם אינו מוותר, וחותר למטרה: אנא, בקשו מעפרון בן צוחר שימכור לי את המקום, כי דווקא בו חפצתי. עפרון מתעקש; הוא מוכן לתת בחינם, אך לא למכור. אברהם משתחווה שוב, מודה ואינו מוותר: אנא, קח ממני כסף, ורק אז אוכל לקבור את שרה. עפרון עונה במעין נזיפה: מה קורה כאן? מדוע אתה מתעקש? מה הם, בינינו, ארבע מאות שקל? קודם כל קבור את מתך! אברהם שומע, ודבק במטרתו: הוא נותן לעפרון את הכסף, ומגיע למטרתו - קניין פומבי, בעל תוקף חוקי ומוכר על-ידי הכל. רק אז מרשה אברהם לעצמו לקבור את שרה, בנחלתו-הוא, כפי שרצה ותכנן.
מכאן, אנו יכולים ללמוד, להבין ולהפנים את הלקח שבמעשיו של אברהם אבינו, עד כמה הוא דבק בקניין ארץ ישראל. עד כמה כל שעל חשוב, מרכזי ובעל משמעות רוחנית עמוקה. עד כמה עלינו לדבוק במידותיו של אברהם אבינו, ובכללן - מאמציו הכבירים לנחול את ארץ ישראל, ולו חלקת אדמה אחת ומערה אחת, ולו בתהליך מפותל ומסובך.
היום, אנו חוזים בהליך דומה, בירושלים, בה רכוש יהודי שנשדד ונבזז במלחמת השחרור, נגאל על-ידי יהודים. כמה עמל, טורח, יגיעה וכסף רב משקיעים אחינו בקניית בתים שעל-פי כל דין, ועל-פי כל חוק שייכים לנו; ולמרות הלחץ הרב שמופעל עליהם, נוהגים הם בדרכי אברהם אבינו, ולא מוותרים על-אף שעל, כי ארץ ישראל שלנו היא.
יהי רצון שנזכה לגאול עוד ועוד בתים בא"י, עד לגאולה השלמה.