התשבחות שמקבל עיני על ההסכם שהשיג עם האוצר עבור העובדים, הן תשבחות מוגזמות שצריכות להיבחן לאור מהות ההישגים, ולא רק לאור עצם השגת ההישגים. זה נכון שעיני הצליח להשיג 6.25 אחוז תוספת שכר עבור העובדים במגזר הציבורי, וכן השיג מענק חד-פעמי של 2,000 שקל, אבל הדרישות שלו מלכתחילה היו מצומצמות ולא מספקות, ולכן קשה לומר שההסכם הוא באמת הישג. עיני התמקד במשא-ומתן עם האוצר רק בהעלאת שכר, ובחר להתעלם לחלוטין משורה של נושאים, שההסתדרות הייתה צריכה לטפל בהם במסגרת ההסכם הכולל עם האוצר.
הנושא הבעייתי הראשון בהסכם הוא שההסתדרות התעקשה על כך שלא תהיה העלאת שכר דיפרנציאלית, כשעיני התעלם לחלוטין מכך שמורים, עובדים סוציאליים ושוטרים נמצאים בתחתית השכר במשק. דוח השכר האחרון חשף את העוולה הזאת, שמורים במערכת החינוך מרוויחים הרבה פחות מהממוצע במשק, ודוחות רבים - הן בינלאומיים והן של הכנסת - שקדמו לדוח השכר, התריעו על הבעיה. מורה בישראל מרוויח הרבה פחות מכל מורה בעולם המערבי במונחי קנייה, ורפורמת אופק חדש רק החריפה את הבעיה וגרמה לנטישה המונית של המקצוע, שלה אנו עדים כיום. עובדים סוציאליים, שעושים עבודה חשובה מאין כמוה, גם הם לא זוכים לערגה, כאשר גם השכר שלהם בהשוואה לשכר של אחרים במגזר הציבורי, נשאר נמוך ואינו מצדיק את העבודה הקשה והחשובה שלהם. המורים, העובדים הסוציאליים והשוטרים שעובדים קשה מאוד היו ראויים להעלאה הרבה יותר גבוהה בשכר, וההסכם רק הגדיל את הפערים בין שכרם הנמוך לשכר של שאר עובדי הציבור.
ההסתדרות נוהגת בצביעות גם כי היא מייצגת רק את המגזר הציבורי, בעוד במגזר הפרטי, שהוא גדול הרבה יותר, העובדים סובלים מעוולות שכר חמורות. ביחס למגזר הציבורי, התנאים והשכר של העובדים במגזר הפרטי הם הרבה יותר גרועים, ואין מי שיגן על העובדים במגזר זה. עובדים במגזר הפרטי עובדים המון שעות, כשהמעסיקים לא מהססים לנצל אותם ולשלול מהם את זכויותיהם, אך ההסתדרות לא עושה כלום כדי לתקן את המצב. במדינה אין מי שיגן על השכר של המאבטחים, עובדי הניקיון ונותני השירותים, שמועסקים לרוב על-ידי חברות כוח-אדם שרומסות את זכויותיהם, ולא מעניקות להם את התנאים הבסיסיים, כמו נסיעות וביטוחי פנסיה שלהם הם ראויים. הסתדרות עובדים ראויה, שמנוהלת על-ידי אנשים הגונים, לא הייתה נותנת למצב זה להימשך, והייתה כופה על המדינה לפעול כדי לשפר גם את מצבם של עובדים אלה, שהם חלק בלתי נפרד, ולא פחות חשוב, מהמשק הישראלי.
שכר המינימום הוא עוד נושא שההסתדרות הייתה חייבת להתערב בו, אך היא נמנעה מכך ובכך חטאה לתפקיד שלה כהסתדרות, שאמורה לייצג את כל העובדים בישראל. כבר תקופה ארוכה אנו שומעים שיש כוונה להעלות את שכר המינימום במשק, אבל יוזמה זאת נדחית על-ידי פוליטיקאים לא אחראים שמעודדים את הרחבת הפערים בחברה הישראלית, ומסרבים להתמודד עם נתוני העוני הקשים, שמהם אנחנו סובלים. עופר עיני יכול להיות זה שיבשר את הבשורה בנושא, אם היה נאבק גם בעד שכר המינימום, כאשר הפעלת השריר מצידו הייתה יכולה להיות זאת שתטה את הכף, ותוביל לחקיקה חיונית בנושא חשוב זה.
מעבר לכל ההתעלמות הזאת מנושאי שכר חשובים, ההסתדרות ממשיכה במדיניות העקבית שלה, לא להתמודד גם עם תהליך ההפרטה המסוכן שבנימין נתניהו מוביל במדינה. בהסכם שעליו חתם עיני עם האוצר, אין בכלל התייחסות לכל תהליכי ההפרטה שהמשק עובר ועתיד לעבור גם בעתיד. הפרטת משק המים, לדוגמה, עברה בשקט מבלי התערבות של ההסתדרות; תוכנית
ויסקונסין, ששוב מונחת על השולחן, לא נידונה בהסכם; וגם תהליכי הפרטת משאבי המדינה לא ממש נידונו בשיחות אל מול האוצר.
התפקיד של ההסתדרות הוא הרבה יותר גדול ורחב מהעלאת שכר זעומה למספר מצומצם של עובדים, וחבל שההסתדרות בראשות עיני נמנעת ממילוי התפקיד ההיסטורי, שקבעו לה מייסדי המדינה.