חיי שרה בחברון - מאז ולתמיד

מה שמצפה לנו, זו לא פחות ממלחמת עצמאות שנייה, בה יוכרע, כמו בקודמתה, האם מדינת ישראל תמשיך להתקיים. מפני שהקפאה נוספת מיועדת לפתוח את ניצרת המשא-ומתן על הגבולות, ואם אמרת "גבולות", אמרת מסירת 95% משטח יו"ש פלוס ירושלים ההיסטורית לאויב, ולמרבה האירוניה תיפתר כך גם בעיית המשך ההקפאה: הרוב המכריע של היישובים יחוסל וליושבים על 5% הנותרים מן השטח - תופשר ההקפאה. מהר מאוד יתברר, שללא ירושלים וב"גבולות אושוויץ" אין עתיד גם למדינת הקו הירוק, שהחיים בה יהפכו לגיהינום, גם מבחוץ וגם מבפנים: מבחוץ, מפני שהערבים אינם יודעים רחמים כלפי מי שנופל, ומבפנים - מפני שמיטב הכוחות, ובעיקר הצעירים ובעלי המקצוע - שמאלנים בראש - יירדו מהארץ, מיואשים ומאוכזבים מן "השלום". את חיי הנשארים ימרר ריב פנימי, רווי האשמות הדדיות. המדינה גופה כבר לא תהיה עצמאית, כי אם שטח חסות שצבאות זרים ישמרו עליו. אולי נרגיש קצת פחות שנאה כלפינו מצד אומות העולם, אך את מקומה יתפסו בוז ורחמים, ואם זו הבחירה, עדיפה כבר השנאה. ערב מלחמת העצמאות הראשונה היה לנו מנהיג בדמות בן-גוריון. ערב מלחמת העצמאות השנייה יושב על כיסאו בנימין נתניהו, שלא רק אין לו העוצמה הפנימית שהייתה לקודמו הגדול, אלא חסרה לו גם הדבקות ביעדים שלמען השגתם נבחר לשלטון. כלומר, יש לנו היום מנהיג הרבה יותר חלש - באופיו ובאמונתו. יש סימנים מבשרי רעות רבים לגבי המתרחש בליבו של נתניהו. אליבא דבן כספית ממעריב, גם אותו וגם את אשתו שרה, שמעון פרס מחזיק בכיסו הקטן. מד-חום יותר אמין למדידת הטמפרטורה אצל נתניהו הוא אמנון לורד מ"מקור ראשון", שופרו הנאמן. לורד מתנחם (בגיליון העיתון מן ה-27.10.10) ש"הפרגמטיזם" של נתניהו "נשאר בחיים". ובמה מתבטא הפרגמטיזם הזה? בכך שהשיחות יחודשו תמורת אישורי בנייה למספר מוגבל של יחידות דיור או אפילו סיכום על "נוכחות ישראלית על הירדן והבקעה", קרי: סיכום על הגבולות, ומה יהיו השיריים שיישארו לנו. ותמורת זה, כך לורד, יינתן מכתב התחייבות חסר-ערך של הממשל. איילה חסון מדווחת ב"קול ישראל" שנתניהו מנהל מו"מ רציני עם קדימה בדבר צירופה לממשלה, והכל יודעים מה תביא עימה הכלה הזאת כנדוניה... נותרו חבריו של נתניהו במפלגתו ושותפיו בממשלה. כל עוד הם לא ירימו את אצבעותיהם - החורבן עדיין יכול להימנע. נתניהו אולי פתח כבר את הנצרה, אך הם עדיין לא לחצו על ההדק. עד עכשיו הם תמכו בנתניהו, ולהשקטת מצפונם אמרו - ואולי באמת האמינו - שבתוך ה"בבושקה" הפלשתינית של נתניהו המקפיא יושבת בבושקה של נתניהו אחר שישמור על ירושלים ועל נחלת אבותינו. אלא, שברגע שהאיש יבצע את הפשע הלאומי של חידוש ההקפאה, תמות אגדת הבבושקה השנייה, הכחולה-לבנה, ותישאר רק אחת, זו שצבועה כולה בצבעי פלשתין. או אז לא יהיה עוד מנוס מן השאלה, מה עושה מפלגה שראשה ערק למחנה הנגדי? יודעים אנחנו, איך נהגו שרי וח"כי הליכוד, עם נתניהו בראשם, כששרון עשה בדיוק את הדבר הזה: הם חיכו וחיכו עד שהאסון הפך לבלתי נמנע, ואז - רק אז - פילגו את המפלגה. אם הטרגדיה הזאת תחזור על עצמה גם הפעם, זה עלול להביא למפלת ישראל במלחמת העצמאות השנייה. ערב הבחירות בארה"ב ערכו חברי ליכוד "מסיבת תה" - Tea Party - נגד... אובמה. חברים יקרים, האמריקנים אינם זקוקים לכם. הם עשו את "מסיבת התה של בוסטון" המקורית, נגד הבריטים, והם גם טיפלו זה עתה יפה מאוד בנשיא שלהם, שסטה. אנחנו זקוקים כאן ל-Tea party - נגד נתניהו!

הסיסמה התורנית של השמאל, שכידוע חי מסיסמה לסיסמה, היא ה"דה-לגיטימציה" של ישראל בעולם "בגלל הכיבוש". אולם איך יכול להיות אחרת, כשראש ממשלתנו, ובעקבותיו כל מערך ההסברה הישראלי, אינם מכחישים את ההאשמה הערבית שאין לנו שמץ של לגיטימיות בארץ הזאת? למה ציפיתם? ואין זה משום שלעם היהודי ולמדינתו אין מענה אמיתי. די לדפדף בספרו של נתניהו בעצמו, "מקום תחת השמש", כדי למצוא את כל הראיות בדבר זכותנו על הסוודר, כלומר הארץ, וגם את כל הנימוקים מדוע הטיעון שלהם, דווקא - כוזב, מזויף, מצוץ מן האצבע! אנחנו מבצעים כאן לעצמנו חרקירי, התאבדות לדעת - לאומית, ערכית, תרבותית, דתית וגם משפטית, והתוצאות בשטח אינן מאחרות לבוא. לא במקרה נמנע נתניהו מלהזכיר את זכויותינו על ארץ ישראל ולא במקרה הוא נותן לכלבים מרמאללה לנבוח עלינו וגם לנשוך, ולא במקרה הוא שותק שתיקה של הודאה ואינו מגן על א"י ועל ירושלים: בליבו ובפיו - במגעיו בעולם - הוא כבר ויתר על כל אלה! עשרות שרים וח"כים בירכו את מתנחלי חברון ביום חגם, פרשת "חיי שרה". לא נתניהו. ויש לכך משמעות. חשוב לדעת, האם זה עדיין עושה לו משהו שיהודים חוגגים בחברון לאלפיהם - חברון של האבות, חברון בירת יהודה הקדומה ויסוד מלכות בית דוד, חברון של המדרגה השביעית, חברון של תרפ"ט, חברון של דבקות בארץ למרות דם ודמעות, שעדיין, גם בימים אלה, אינם חדלים להישפך בה. האם חברון וכל מה שהיא מסמלת עדיין "מזיזה" לו, או שמא היא היום רק מטרד, חור בראש, מכשול שצריך לעקוף בדרך אל השלום? כל הסימנים מראים, שבנימין נתניהו חש היום כלפי חברון את מה שחשים חבריו החדשים לדרך, שמעון פרס ואהוד ברק. יש לזה נפקות מדינית מיידית. מפני שאם כן, אין מצב שנתניהו יעמוד בלחץ הכלל-עולמי העומד בפתח, לחץ העתיד לגבות מאיתנו מחיר, ומחיר משלמים רק תמורת מה שיקר וחשוב. יש איומים בחידוש האינתיפאדה. יש הכנות לפנות לעצרת הכללית של האו"ם ולמועצת הביטחון. כבר הגיעו לכאן מנהיגים יהודים מן התפוצות להפעיל לחץ לוותר על הארץ, כדי לאפשר להם המשך ישיבה נוחה - שם. גם סנקציות כלכליות ו/או צבאיות נגדנו תיתכנה. אין מקום לדאגה, פן עם ישראל לא יעמוד במחירים מעין אלו. בכל תולדות הציונות העם היה תמיד יותר חזק ממנהיגיו. הבעיה היא ההנהגה, וליתר דיוק: המנהיג.