נהוג לחשוב שהפגנות ומחאות נועדו להשיג הישגים מעבר לאקט המחאה עצמו, אלא שיש גם מחאה דמוקרטית בסיסית בעד הזכות למחות. אזרחים רשאים למחות במסגרת החוק על מה שהם רואים בו עוול מחויב לתקון. המדינה חייבת להקצות להם אתר או מסלול, לתת להם להשמיע קולם, לדאוג לסדר הציבורי ולהגן על המפגינים מפני פורעים. כלומר, ובין היתר, המדינה נדרשת במפגיע לטובת אלה המתנגדים לה, לדרך התנהלותה, לשלטונה, לראשיה הנבחרים ולכל מה שמייצגת המדינה.
כל הפגנה מחייבת במה. במה גדולה באתר רחב-ידיים חשובה יותר ולאין שיעור מבמה קטנה ומאולתרת ביישוב ספר. כל הפגנה מתנאה במספר המשתתפים בה לפני שמדברים על התוכן. לפיכך, ראוי הוא לתת באתרים הללו סימנים ולהצביע על גודל האתר והבמה. מאליה תיווצר מפה של מקומות גדולים ומתאימים, למן תיאטרון הסימטה ביפו ועד להצפת מכתש רמון בהמונים. כל כיכר וכל גן ציבורי יקבלו ניקוד, והתחייבות המדינה - בעיקר במספר השוטרים ובאמצעי האבטחה - תחול על כל מקום בהתאם לניקוד.
לא יהיה מקום לטענות. האתרים ינוהלו על-ידי המדינה, יהיה מחירון מסובסד ברובו וכל החפץ להשמיע את דברו, בכל מקום שיחפוץ מתוך רשימה מכובדת, יצטייד ברשיון, יצייר שלטים, ידאג למערכת הגברה (במה כבר יש!), יודיע למי שיודיע ויבוא להפגין. אתם מעלים בדעתכם שתבוא קבוצה קטנה מן העם - מיעוט שבמיעוט, קומץ מבוטל, קצה קצהו, קורט, בדל, זנב, פירור - ותקבל מראש ולנצח נצחים את כל הבמות המרכזיות מן המדינה ובהן לא תהא דריסת רגל למתנגדיה? ולא רק שלא תשלם אגרת מחאה ככל קבוצה אחרת, אלא היא תקבל על כך תשלומים ביד רחבה בתקציב של מאות מיליונים! לא היינו נזעקים לרחובות? לא היינו מפגינים על העוול הנורא?
ומה על המתנגדים? אל דאגה, אלה יורשו להשתתף בשקט גמור בהפגנה עצמה, כיתר המפגינים התומכים. "מפריעים פרובוקטורים" ייגררו בכוח ובמקום על-ידי המדינה, שלטים יוחרמו ויבוצעו מעצרים. די בנסיונם לעלות לבמה בשביל לומר דברים אחרים, לסתור, להצביע על פגמים, ואפילו למחות שלא נותנים להם לדבר - בשביל שייחשבו ל"פרובוקטורים". להם אין זכות לדבר כאן. הם אינם זכאים להחליט מי ידבר ומה ידבֵּרוּ. משום שרק אותה קבוצה קטנה מן העם - מיעוט שבמיעוט, קומץ מבוטל, קצה קצהו, קורט, בדל, זנב, פירור - תחליט מה יהיה על הבמה, מי יהיה על הבמה ומה יגידו על הבמה. בכל הבמות הכי מרכזיות. ואם זה לא מוצא חן בעיני מישהו, שיילך לנגב חומוס.
זהו המצב לאשורו. הבמות הכי מרכזיות הן הבמות של הממלכה בתקשורת שלנו - ברדיו ובטלוויזיה. אין במות חשובות מהן בשביל להגיע לציבורים רחבים. כל הבמות הללו תפוסות שנים רבות בידי קבוצה קטנה מהעם - מיעוט שבמיעוט, קומץ מבוטל, קצה קצהו, קורט, בדל, זנב, פירור - והם נאחזים בהן בציפורניהם משום שזהו מאחרוני המעוזים ששרדו. הם מפגינים את דעותיהם! הם מוחים על מה שנראה להם עוול! הם תובעים מן הממלכה! אבל אנחנו, המתנגדים להם בכל פה, לא מפגינים ולא מוחים בכלי התקשורת הללו. זה תפוס. כל הזמן. ואין משיבון.