השיח הציבורי בנושאים החשובים ביותר נגוע במעוקמות מזיקה ומחטיאה. כל פוליטיקאי, בין שהוא ממחנה השלום - היינו, מוכן לשלם את מחיריו, ובין שהוא ממחנה סרבני התשלום המתחייב, ובין שהוא ממנהיגי העם הרואים משם מה שלא ראו קודם, טורח לזעוק: נצטרך לוותר ויתורים כואבים. ולא רק כואבים אלא כואבים מאוד-מאוד. רגע אחד, על אלו ויתורים כואבים אנחנו מדברים? - אנחנו אמורים לוותר על שתי ההתאבדויות: על מדינה דו-לאומית עם רוב פלסטיני בעוד מחצית הדור, ועל מדינת אפרטהייד מוקצה בעולם הדמוקרטי. אז מה פה הוויתור הקשה? ויתור יתבצע לבטח, לאחר ההסכמות על סידורי הביטחון ועיקרי הליבה ולוח הזמנים עם מבחני התקיימות להסכם. הרי זה לא הגיוני שהציבור הימני, המסתייג ממחיר ההסדר, לא סומך על ראש הממשלה הזה שלא יבטיח את הסכמי הביטחון, ואת נקודות הליבה האחרות.
שיח עקום.
מה יכול להיות יותר קשה, בוגדני והרסני, ממדינה אחת בין הירדן לים, ומתאומתה לאסון - מדינת אפרטהייד?! חלון ההזדמנות פתוח משהו עד שהפלסטינים - מול שחיקת הלגיטימיות של ישראל בעולם הדמוקרטי - יסיקו לוותר על ההסדר הדו-לאומי, לטובת מדינה אחת. והזמן יעשה את שלו, ושלום על ישמעאל. כל העולם הדמוקרטי, והמדינות הערביות המתונות שסביבנו והליגה הערבית, מציעים לנו לוותר על מדינה דו-לאומית. זאת אומרת, לוותר בסך-הכל על פחות מ-5,000 קילומטרים רבועים, כדי שתהיה מדינה עברית עם רוב נצח של יהודים במדינתם הריבונית. אבל, השיח הציבורי אינו מרפה מאותה האמירה. בן-אדם, מציעים לעקור מגופך את הסרטן, ואתה זועק: "ויתור כואב".
שיח עקום.
פוליטיקאים לאומנים חשקו בכמה חישוקים לחשק בהם מבקשי אזרחות. אחד מהחוקים המוצעים הוא חוק הנאמנות למדינה יהודית ודמוקרטית. הרי חז"לינו כבר אמרו כי אין גוזרים גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. הנאמנות הראשונה למדינה היא הנכונות להגן עליה. קרוב ל-15% מאזרחי המדינה היהודים - ובעוד דור אולי 20% חרדים - לא מוכנים להגן עליה. הם אף לא מוכנים להזדהות עם ייסודה הדמוקרטי, שכונן במגילת העצמאות שניסחה הציונות. אם כך, איך אפשר לדרוש מחדשים שבאים להתחייב למה ש-20% לא מקיימים?
שיח עקום.
והוא הדין בעניין הגיור. המגיירים, שהם משלומי אמוני ישראל אבל לא משלומי אמוני מדינתם, דורשים מהמתגיירים הנאמנים למדינתם ומשרתים בצה"ל להגן עליה, לקיים אורח-חיים אורתודוכסי - כאשר רוב אזרחי המדינה אינם נוהגים כך.
שיח עקום.
ועוד מעוקמות בולטת בשיח הציבורי: מה לא נאמר בגנותו של
הסכם אוסלו. והרי מרבית מרכיבי הממשלה דהיום התנגדו לאוסלו. ראש ממשלה נרצח על אוסלו. ומאז הסתלקותו - רבו השוללים על המחייבים. והנה כאשר הפלסטינים מאיימים היום להכריז על מדינה, שמיד יכירו בה רוב מדינות העולם, כיצד מגיבה ממשלת ישראל? - אם הם יכריזו על מדינה, אנחנו נבטל ונסתלק מהסכם אוסלו. והנה מתגלה לכל פתוח-מוח כי כל המהלכים המדיניים והביטחוניים מאז רבין, שעונים על הסכם אוסלו, שהרוב מתכחש לו!
שיח ציבורי עקום.
בין שתי נקודות אי-אפשר היום להעביר קו ישר.