אלעזר גרנות הוא בבחינת משורר עלום ולא מוכר לרוב קוראי השירה בארץ. חרף היותו שייך לדור הפלמ"ח, חרף הקריירה הפוליטית העשירה שלו, חרף עשרות המאמרים שפרסם בשעתו בפולמוסים מפלגתיים רבים, הוא נפקד משורת המשוררים המוכרים. ורק בני הדור שהיו נערים צמאי שירה טובה בשנות החמישים והששים, רק הם עודם זוכרים את שיריו ומתגעגעים אליהם. כשהם משקיפים אחורה אל נעוריהם, שיריו המעטים, הקצרים והיפים כל כך, עולים בזיכרונם המתעמעם. אחד מהם הוא אבנר פרץ, מתרגם עורך ומשורר, המקדיש את חייו לתיעוד תרבות הלדינו היהודית.
הספר החדש שיצא בשנה שעברה, ספר מחמדים ממש, מבחר משיריו של אלעזר גרנות, הוא ממש פריעת חוב מאוחרת למשורר נשכח. מחווה מרגשת וכל כך נכונה בתרבות שירית כפי שהיא צריכה להיות. אבנר פרץ פורע בספר 'תרבות הדבש המתאפק', שהיא שורה מתוך שיר של גרנות, לא רק חוב אישי שלו, אלא את חובם של רבים. השירים, שמובאים אחד מקרא מול אחד תרגום ללדינו, באותיות לטיניות, לא רק מזכירים נשכחות, ימים אחרים ותקופה אחרת, אלא גם נותנים להבין מדוע כינסו אותם בשעתם באנתולוגיות מובחרות לשירה שערכו מוקירי שירתו כחיים באר, חיים גורי, עזרא פליישר, מנחם ברינקר, עזריאל אוכמני, משה שמיר ואחרים. זה לא רק ספר מתנה יפה ומושך, אלא גם מתנה ממש, מתנת הכרה מאוחרת, הניתנת למשורר בן השמונים ושתיים. אבנר פרץ הוציא ספר ותקליטור המכילים את שתי אהבותיו: לשון הלדינו ושירת אלעזר גרנות.
אלעזר גרנות כתב שני שירים, בין השאר, הראויים להיקבע בלוח השייש של השירה העברית החדשה, אילו היה נקבע לוח כזה. שיר קינה מיוחד במינו, על חבריו ממחלקת ההר, היא מחלקת הל"ה האבודה. השיר 'אל עץ אחר', מתנגן כאילו מאליו אצל זוכרי שירתו המעטים. "דרך יש לכפר עציון מירושלים/כיניתיה: אהבה/ את אשר אמרתי אנוכי לדני/לא אמר עוד גבר לאישה/"
האלון הענק של גוש עציון החרב שלאחר מלחמת העצמאות, שופך את צילו העצוב על דני מס ורעיו מהמחלקה ההרוגה. "שעה אחת לבוא מועד/דמנו בבקעה נוהר/קיבצו פניו כזה אך מת/" שורות שעוצמת קינתן המהדהדת אינה נופלת משורותיו האלמותיות של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה/".
ובשיר הזיכרון הנפלא 'אבן ירושלמית שבהר', נחצבות המלים כאילו נחצבו בפטיש של סתתים בתוך אבני המצבות: "אבן ירושלמית שבהר/לילה שמנו למראשות חלומותינו/אבן ירושלמית שבהר/ על הבור כרינו בוקר/היצבנוה/אבן ירושלמית שבהר/"
שורות קצרות וחותכות, מכאיבות ומנחמות כאחד. שני השירים הללו הם דוגמה טובה לשירתו כולה. דחיסות הזיכרון והדימויים, הבאת הטבע כעדות למעשה השיר, לשון מקורית השואבת מהמקורות העבריים העתיקים ומלשון ימינו. מוסיקליות ייחודית, התפעמות החורגת מהשיגרה והימנעות מקלישאות שגורות.
אלעזר גרנות כבר צלח את אמצע העשור התשיעי לחייו. הנה כי כן, למרות שאינו 'נספר' בין המשוררים הגדולים ומקומו נפקד משורת הגדולים, שירתו נוכחת נוכחות חזקה וממושכת באוצר השירה העברית החדשה.