לאחרונה קיבלתי בדוא"ל את "סיפור הדברים" או באנגלית The Story Of Stuff - אחד מסרטוני האינדוקטרינציה הנפוצים ברשת שנועדו לחנך אותנו לחיות "חיים נכונים". הסרט הפך לחומר לימוד בכיתות בארה"ב ובישראל, וצפו בו כבר מיליוני אנשים בעולם. הוא מתיימר להציג את תרבות הצריכה, תוך שימוש במוטיבים המציירים את איש העסקים כנצלן נפוח מידות מעוטר בסמל הדולר, המושיט את נעליו לצחצוח לנציג ננסי ורזה של העם. הסרט מסביר במלל ובאיור כיצד הורסת האנושות את כדור הארץ באובססיביות של צריכת יתר רעילה, כאשר על הכל מנצחים אינטרסים תאגידיים המכפיפים את השלטונות ואת הגופים הציבוריים לרצונם.
הנחת היסוד של הגישה המובעת בסרט היא, כי משאבינו סופיים בדומה לעוגה המחולקת בין הקפיטליסטים הנצלניים, בעוד אשר לעניי העולם נותרים רק הפירורים. על הממשלה "לטפל בנו", מסביר הסרטון, אך במקום לעשות זאת, היא מזניחה את מחויבותה כלפינו ומותירה את המגרש לתאגידים הנצלניים הפוגעים ומחסלים את הפלנטה. לטענת הסרטון, צרכנו בעשור האחרון שליש מיתרת המשאבים המצויים על פני הכוכב, ואלה נצרכים באופן בלתי שוויוני, כאשר רק אחוזים בודדים של האוכלוסיה צורכים את מרבית המשאבים.
נוכח הגישה הרווחת בישראל, נראה כי סרטון זה יזכה להמלצות חמות. כך לפחות נדמה היה לפני ימים אחדים, כאשר הנשיא
שמעון פרס בחר לתרום לדיון על זכויותיהם של המשקיעים בהפקת האנרגיה בישראל את המחשבה המרעננת, כי אם הדבר היה תלוי בו, הוא היה "לוקח את כל הרווחים ומשקיע אותם בחינוך". יו"ר המועצה המייעצת לשר האוצר, ד"ר אבי שמחון, כבר ציין בעבר הלא רחוק, כי ניתן לפתור את בעיות העוני על-ידי חלוקת הרכוש מחדש. האקורד הצורם האחרון של המקהלה ההולכת וגדלה של מחלקי הרכוש שאינו שלהם, היה של ועדת שישינסקי ושל להקת התנועות ה"חברתיות" המלוות אותה. הללו דורסים בימים אלה את זכויותיהם של היזמים ושל המשקיעים, אשר נטלו סיכונים על-מנת לפתח את שוק האנרגיה בישראל.
האמנם יש בסיס למיתוס הזה בדבר אנשי העסקים וטייקוני התעשיה השולטים בתרבותנו? בחינת הנתונים מעלה כי אין כך כל ביסוס. הנתונים הכלכליים בארה"ב מגלים כי מ-1970 עד-2010 פחתו מספר המועסקים בתעשיה מכ-18 מיליון בסוף שנות ה-70 עד כ-11 מיליון בשנת 2010. לעומתם, מספר המועסקים בסקטור הציבורי עולה בהתמדה, מ-6 מיליון בשנות ה-50' ועד לשיא כל הזמנים של כ-22 מיליון השנה. השכר הממוצע בארה"ב משלים את התמונה: בתעשיה הוא 18.46 דולר לשעה ואילו במגזר הציבורי - 23 דולר. הענק ההולך והמתנפח אינו טייקוני התעשיה, אלא המגזר הציבורי שאת העלויות שלו ושל הטבותיו נושאים מגזרי התעשיה והיצרנות המצטמקים והולכים. נראה כי גם בישראל עומדים מנהיגינו הנאורים להוביל אותנו במורד אותו מדרון חלקלק, בבקשם להלאים חלקים נכבדים מן העושר.
ומה באשר לניצול הנורא של העולם השלישי ושל התיעוש ההורס את הקרקע ואת האנושות? ובכן, הבעיה של עניים בעולם אינה הקנאה וחוסר ההבנה הכלכלית של השמאל הליברלי, אלא דווקא היעדר תיעוש ומחסור בדלקים מאובנים. בעולם מתים מדי שנה 1.3 מיליון איש ממחלות הנגרמות משאיפת עשן הנוצר בתהליך שריפת עצים וגללי בקר, ועוד 1.6 מיליון איש מתים ממחלות כתוצאה מתנאי המחייה הירודים. הם זקוקים נואשות להגברת השימוש בדלקים פוסיליים ולתיעוש, לשם הפחתת הזיהום הקטלני הנוצר משריפה של עץ ושל גללים.
בין שאר הליקויים וחוסר ההבנה הכלכלית חסר ב"סיפור הדברים" פרט אחד חשוב - סיפורה של הרוח. הרוח האנושית - החופשית המפעמת בכל אדם חופשי שאינו זקוק לממשלה ש"תטפל בו", אלא רק שתגן על חירותו ועל זכותו לרכושו - היא המרכיב החסר בתמונת העולם המטריאליסטית של יוצרי "סיפור הדברים". כאשר זוכה הרוח האנושית לתנאים הראויים, צומחות היצירתיות והיצרנות, והן שהופכות את חומרי היקום ל"משאב". האנושות היא כיום בשיא של כל הזמנים בזמינות של מים, מחסה, דלק ושירותי בריאות, והיא רק נמצאת בתחילת הדרך לניצול המשאבים העומדים לרשותה. כאשר תינתן לרוח האנושית האפשרות לפעול בחופשיות, תוך הגנה על החירות ועל הרכוש, נזכה לגילויים ביקום שגבולותיו היחידים הם גבולות המחשבה והיצרנות. לכך אנו ראויים, וגם למנהיגים המבינים זאת.