לשם הערכת משמעותם של מסמכי מחלקת המדינה של ארה"ב שהופצו באתר ויקיליקס, יש להבחין בין ארבעה סוגי תקשורת - מודיעינית, ביטחונית, מדעית ודיפלומטית בין מדינת האם ובין אנשי נציגותה במדינה המארחת.
את התקשורת המודיעינית מפיקים נציגי ארגוני המודיעין של מדינת האם הפועלים במדינה המארחת בתפקידי מודיעין במסווה של "נספח עיתונות", "נספח תרבות", "נספח יחסי ציבור" או "מזכיר שלישי" של השגרירות או הקונסוליה. אנשים אלה על צוותיהם עוסקים בריגול באמצעות סיורים בשטח המדינה המארחת, פריצה חשאית לאתרים רגישים, רכש ציוד אסור ביצוא, הפעלת סוכנים והאזנה לתקשורת ביטחונית מקומית. אם קיים שיתוף פעולה מודיעיני בין מדינת האם ובין המדינה המארחת, תכלול נציגות המודיעין גם קצין קישור המקיים בפועל את הקשר המקצועי-מודיעיני בין ארגון הביון של מדינת האם ובין הארגון המקביל של המדינה המארחת. מבחינה ארגונית, אין "נספחים" אלה משתייכים למשרד החוץ, אלא לארגון הביון ששלח אותם, ועמו הם מקיימים תקשורת יומיומית העוסקת בענייניה המודיעיניים, המקצועיים והמנהלתיים של השלוחה. זוהי התקשורת המעניינת ביותר.
במקום השני בחשיבות נמצאת התקשורת הביטחונית. אותה מפיקים הנספח הצבאי, הנספח האווירי ונספח הרכש הביטחוני המשולבים בסגל השגרירות. נספחים אלה שייכים למשרד ההגנה של מדינת האם, והם ממונים על קיום הקשר הביטחוני עם המדינה המארחת. הם ממונים על ארגון משלחות צבאיות - גלויות וחשאיות - בין שתי המדינות, תיאום תמרונים ואימונים משותפים של שני הצבאות, ביקורים בתערוכות נשק, נוכחות בתמרונים צבאיים של המדינה המארחת וליווי של ראשי מערכת הביטחון של מדינתם בביקוריהם במדינה המארחת. יש שנספחים צבאיים מפעילים סוכנים מקומיים המספקים לנספח מידע בעניינים צבאיים. התקשורת שמקיימים הנספחים עם הממונים עליהם במשרד ההגנה משקפת את שיתוף הפעולה הצבאי והביטחוני הקיים בין המדינות. אך כאשר מדובר במדינות המצויות בעימות עם מדינות אחרות, תקשורת זו יכולה להיות חשובה ומעניינת ביותר, בייחוד עבור צד שלישי המצוי בעימות צבאי עם אחת המדינות או עם שתיהן.
במקום השלישי מצוי "הנספח המדעי", שתפקידו לקיים קשרי מדע עם המדינה המארחת, אבל גם לבצע ריגול מדעי. לעתים גוף זה גם מפעיל סוכנים ללא סמכות וללא הכשרה, ויעיד על כך הקשר בין "הלשכה לקשרי מדע" ובין יונתן
פולארד.
במקום הרביעי והנמוך ביותר נמצאת התקשורת בין השגריר ובין משרד החוץ. בעבר, כאשר כל התקשורת בין ראשי המדינות הייתה מתבצעת בתיווך השגריר, הייתה לו השפעה בעלת חשיבות עליונה על ניהול הקשר וקביעת אופי היחסים בין ראשי המדינות. על ריכוך עימותים ועל שיפור תדמיות הדדיות. בעידן התקשורת הטלפונית המודרנית ירד מעמדו של השגריר לרמה של מתאם ביקורים, מארגן מסיבות קוקטייל ושתדלן אצל פקידים בדרג בינוני ונמוך. הוא מדווח על פגישותיו למשרד החוץ, אך את הנושאים החשובים המנהיגים מעבירים ביניהם ישירות, ולא דרך השגריר.
מסמכים סוג ד'
לפני חשיפת המסמכים בוויקיליקס, נאמר עליה כי זו תהיה "רעידת אדמה דיפלומטית", "צונאמי פוליטי שאף אחד לא יימלט ממנו", "11 בספטמבר של הדיפלומטיה העולמית" וכדומה. עיתונאים יצאו מגדרם להמציא תארי הפלגה לאירוע הגדול של החשיפה, מבלי להבין כי החומר שחשף אתר ויקיליקס הוא מדרג רביעי בחשיבותו. אכן, בשל הכמות העצומה של החומר - מיליונים של מסמכים - פה ושם נמצאים מסמכים שחשיבות המידע שבהם אינה מן הצד האסטרטגי שהוא בדרך כלל גלוי וידוע, אלא בעלי אופי רכילותי, פיקנטי, שמנהיגים בעולם המערבי עוברים עליו בדרך כלל לסדר היום. אלה מקבלים כנתון את חולשותיהם האנושיות של הסובבים אותם, ואינם סוברים כי מה שחושב שגריר פלוני על אדם זה או אחר מחייב אותם.
גם אם בחומר שדלף יש פרטים חשובים, אין הם משנים את התמונה הכללית, אלא לכל היותר מחזקים ומדגישים אותה. כך לדוגמה, ידוע כי ארה"ב מודאגת מתהליך האיסלאמיזציה העובר על טורקיה החברה בנאט"ו, וגם ידוע כי שר החוץ שלה דאודוגלו מוביל את השינוי המדיני הנובע מכך. אבל החומר שנחשף מוכיח כי האמריקנים רואים בדאודוגלו סכנה, ואת מידת הדאגה שלהם מן התהליך.
אבל כאשר מדובר בעולם הערבי, הדברים שונים לחלוטין. באזור הזה שבו שולטת תרבות הבושה, אין אדם, ובפרט אם הוא מנהיג, יכול לעבור לסדר היום. פה, וככל שדרגתו של אדם גבוהה יותר, כך גם הבושה הנגרמת לו חמורה יותר. ביזיון (פדיחה) הוא הדבר האחרון שמותר למנהיג במזרח התיכון לעשות, וזה בדיוק מה שגרמה למנהיגים הערביים חשיפת מסמכי מחלקת המדינה באתר ויקיליקס.
הביזיון החמור ביותר נגרם לעבדאללה מלך סעודיה. מן המסמכים עולה כי הוא דרש מנשיא ארה"ב לתקוף את אירן, שאותה הוא מכנה "ראש הנחש", שאותו כידוע חובה לרוצץ. הכל יודעים כי אין אהבה גדולה בין סעודיה ובין אירן, כי אירן מעודדת את השיעים בסעודיה ובתימן לפעול נגד סעודיה, וכי היא מתכוונת להשתלט על שדות הנפט במפרץ, כולל על אלה שבסעודיה. כולם גם מכירים את השמועות כי סעודיה מקיימת שיתוף פעולה כלשהו עם ישראל בעניין אירן ומוכנה לאפשר למטוסי צה"ל לחלוף מעל סעודיה בדרכם לטפל באי אלו אתרים באירן. אבל כאשר מסמכי מחלקת המדינה מעידים כי המלך הסעודי דורש מארה"ב לתקוף את אירן, המסקנה בדבר שיתוף פעולה עם ישראל בעניין רק מתבקשת.
אלא שבמהלך השנתיים האחרונות התנהלו מגעים בין סעודיה ובין אירן, שכללו ביקור רשמי של
אחמדינג'אד בריאד. בנאומים שנישאו בביקור הורעפו מחמאות הדדיות ובוטאו קריאות לניהול סכסוכים בדרכי שלום, כאילו שההיסטוריה האיסלאמית כולה - והסכסוך בין הסונה והשיעה במיוחד - מתאפיינת במילים רכות, בפשרות ובאורך רוח ולא במעשי טבח המוניים. בכל מפגש מפריחים האירנים והסעודים זה על זה סיסמאות נדושות ושדופות, קוראים לנהל דו-שיח בונה על הדרך שבה יש לקדם את ענייניהם המשותפים מבלי שאיש יודע איזה הם, בעוד ששורר בין שני הצדדים חוסר אמון מוחלט. עכשיו נחשף ברבים כי מאחורי כל הסיסמאות וההכרזות אין כלום, וכי המלך הסעודי המוסלמי מבקש מהכופרים האמריקנים - הצלבנים החדשים, שותי היין ובועלי הנידות - שיפציצו מוסלמים אחרים, וזאת בשל סכנה קיומית שהוא חש כי הם מהווים עבורו. האם יש ביזיון גדול מזה?
אחמדינג'אד, המבין היטב את המצב הרגיש אליו נקלע מלך סעודיה, מיהר להצילו בהכריזה כי האירנים אינם מאמינים למסמכים שמפרסם ויקיליקס, שאינם אלא זיוף וקונספירציה ציונית לתקיעת טריז בין מדינות האיסלאם שנועדו לבלבל את הערבים ואת האירנים. אלא שהכרזה זו של נשיא אירן המסתירה שהאירנים דווקא מאמינים ואולי אף יודעים גם בלי ההדלפה, כי מלך סעודיה אכן ביקש מארה"ב לתקוף את אירן נועדה להרדים את מלך סעודיה וכך יתאפשר לאירנים להתקדם ללא הפרעה בתוכנית הגרעינית שלהם, שנועדה כמובן רק "לצרכי שלום". אך אל דאגה: מלך סעודיה יודע מהי מטרת הכרזתו של אחמדינג'אד, אך כך מתנהלת מדיניות בין מרבית מדינות ערב והאיסלאם לבין עצמן.
העמקת הסכסוך בין שני חלקי "העם הפלשתיני"
דבר דומה קרה לאבו-מאזן: ממסמכי מחלקת המדינה עולה כי הוא עודד את ישראל לתקוף את חמאס ב"
עופרת יצוקה". גם בכך אין חידוש, כי הסכסוך בין אבו-מאזן מפת"ח ובין אסמאעיל הנייה מחמאס ידוע וברור לכל, ואם תחסל ישראל את שלטון חמאס בעזה, היא תעשה בכך שירות חשוב ביותר לרשות הפלשתינית. אבל עידוד מפורש לעשות זאת, ולהיות בכך שותף להרג ההמוני שחמאס טוען כי ישראל ביצעה בעזה, מהווה צעד אחד רחוק מדי מעבר לקווים האדומים של התחום הבלתי לגיטימי, הבוגדני והכופרני. הלגיטימיות של אבו-מאזן - המעורערת בלאו הכי - תקבל נגיחה נוספת. חמאס כבר עושה שימוש במידע שדלף, ומשתדל להוכיח בתעמולתו כי חשדותיו - שהיו עד עתה ללא הוכחה - קיבלו אישור אמריקני חד-משמעי. מסמכי מחלקת המדינה ירחיבו את התהום הפעורה בין פתח וחמאס ויעמיקו את הסכסוך בין שני חלקי "העם הפלשתיני".
נזק נוסף שהסבה ההדלפה לעניין הפלשתיני היא חשיפת השוליות של מעמדו במרחב הדיפלומטי במזרח התיכון. מדינאים ערביים שנפגשו עם עמיתיהם האמריקנים המעיטו לדון בבעיה הפלשתינית והתמקדו בעיקר בבעיה האירנית. ההדלפה סותרת את ההנחה בדבר מרכזיותו של פתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני שיביא בהכרח להפשרה כללית במזרח התיכון.
ביזיון נוסף הוא המידע שדלף לוויקיליקס על שליט לוב מועמר קדאפי, המסתובב בעולם עם "אחות" אוקראינית בלונדינית ורחבת לב. עקב חולשתו המובהקת לבנות המין הנשי, הקיף את עצמו קדאפי כבר לפני שנים רבות במחלקת שומרות ראש, אמזונות שכנראה שמרו לא רק על ראשו. מסעותיו בחו"ל היו חגיגה לבנות המדינה המארחת, והדברים עוברים מפה לאוזן במסגרת השמועות העקשניות. עכשיו זה רשמי, והדברים קיבלו אישור במסמך מקורי של מחלקת המדינה.
שתיקה רועמת
מעניינת התעלמותם של הערבים מכל נושא ההדלפות בימים הראשונים. מרבית אמצעי התקשורת בעולם הערבי גזרו על עצמם תענית דיבור ולא התייחסו למסמכים כלל, כנראה הן מן הטעם שכל דיבור יהיה אישור למידע, והן כי ממילא אין דברים שיכסו על הבושה.
אלא שהביזיון הגדול מכולן הוא זה שנגרם לארה"ב בכלל ובמיוחד למחלקת המדינה שלה, וזאת מכמה סיבות. הראשונה, שהתברר לכולם כי הרוב הגדול של החומר העובר בין השגרירים והאחראים עליהם בוושינגטון הוא דל ערך, זוטי דברים המבוססים על שמועות, רכילות וקובלנות של פוליטיקאים זה על זה. השנייה, שהתברר כי יכולתה של מחלקת המדינה של ארה"ב, המעצמה הראשונה בתבל, לשמור על ענייניה הפרטיים אינה קיימת, ודי להקים אתר אינטרנט ולגייס סוכן אחד כדי לחשוף את ערוותה של מחלקת המדינה שלה ברבים. הסיבה השלישית והחמורה מכל, היא חשיפת מה שנראה כאי-נכונותו של הממשל האמריקני להתמודד עם איומים וסכנות, ולעמוד על האינטרסים החיוניים של ארה"ב - משמירה על סודות המדינה ועד שמירה על ידידותיה ועל בעלות בריתה.