הפוליטיקה הישראלית סובלת בימים אלו מחיסרון גדול, והוא - שפתה המדוברת. אילו היו שליחי הציבור הישראלי דוברים שפה נגישה יותר לאומות העולם, אזי מתנגדי השלטון בישראל לא היו מרגישים לבד כל-כך במאבקם האימפוטנטי, מול המציאות הקיימת.
אילו יכול כל אזרח בעולם לפתוח אינטרנט ולקרוא ציטוטים מפי שרינו, ח"כינו ופקידיהם, אולי באמת הייתה זוכה ישראל לאותו מבט חמלה והבנה השמור לחלכאים. אילו יכולים היו צרפתים וגרמנים, אוסטרלים וקמבודים, להבין כפשוטם, בשפת המקור, את מוצאי פיהם של ראשי המפלגות, יושב-ראש הכנסת, ואפילו, רחמנא לצלן, את ח"כ בן-ארי, יש סיכוי שהאופוזיציה האמיתית של ישראל (זו שאינה יוצאת מהבית כבר שלושים שנה) הייתה מקבלת סוף-סוף את הסיוע מבחוץ, כדי להפיל את הממשלה בישראל.
לצערנו הרב, את העברית דוברים לא יותר מעשרה מיליון ברחבי העולם. לכן, לחכם נותרו ההשתאות והבלבול, בכל פעם שהרשויות שבות לככב ומלהטטות מחדלים בקטנות-נפש מהולה בחוסר-אונים.
המתנגד לשלטון הישראלי הוא תוצר מעניין של גמגום ותסכול. מומחים לטראומה יהיו היחידים, כנראה, שיוכלו לפענח את שורת התרחישים שעברו על המתנגד המסכן, זה שפעם רצה לשנות את העולם, לאחר מכן את ארצו, את עירו. לבסוף הוא הסתפק בהסרת אבק מהספרייה הנוטה לקרוס בסלון ביתו.
מומחים לקריסת אומות ולהתפוררות מערכות שלטוניות יביטו בו בהבנה אוהדת, בעודו מתבונן בהרס הפרדת הרשויות, בוכה לנוכח דלדול התוכן של מנהיגיו, חובט את ראשו בקיר על כל נדבך של שחיתות, ותולש שערות מראשו הקודח לאור השוד הגדול של מורשתו ותולדותיו.
חברים יציעו לו ערב של אסקפיזם מול תוכנית ריאליטי, או משחק כדורגל שבו עשרים ושניים נערים מניעים כדור ומשלשלים לכיסם סכומים שיכולים היו להבריא את מערכת החינוך העירונית ב-24 שעות.
והמתנגד, לפני שהוא עוצם את עיניו בלילה, יחלום על הפיכות, עצרות גדולות בכיכר, רעידות אדמה פוליטיות, רפורמות מרחיקות-לכת, ואולי אפילו על שלום אזורי. כזה הוא המתנגד הטיפוסי בישראל של האלף השלישי - עייף, משותק, אימפוטנט ומתוסכל.
ואולי, אם תתפנה ההיסטוריה מעיסוקיה ותחליט להעניק לנו שנייה אחת של חסד תקדימי, יקום ממיטתו אותו מתנגד, ינעל את נעלי הבית שלו, ובאומץ יעשה דרכו אל דלת הבית. משם יצא אל הרחוב הראשי, ויסתער בדילוגים ובצעקות בין העוברים והשבים, עם המבט הבוער בעיניים שאבד לו לפני שנים.
הוא יזכיר את האמיתות הבנאליות ביותר, כאלו שלא נאמרות יותר, ואם כן - הן נבלעות בשלל הדברת הנבובה שנועדה להסתיר כמסך עשן רעיל את מציאות חיינו. הוא יזכיר לכולם את שלטון המעטים הכלכלי, את עליונותו המוחלטת של צה"ל - לא בשדה הקרב אלא בחדרי הישיבות של הממשלה והכנסת, את מותה של מערכת החינוך, את עילגותם של נבחרי הציבור, ואת המסוכנות שבחלום ארץ ישראל השלמה. יותר מכל, הוא יחזור על המנטרה הקיומית שמחלחלת בתודעת הציבור בישראל: עתידנו כאן, מוטל בספק.
אולי יצטרפו אליו, אל המשוגע המתרוצץ ברחובות, עוד כמה מטורפים שיצאו מבתי הקפה, מבתי המפלגות, מכינוסים קיקיוניים שבהם דנים במשנות מיושנות. אולי יתגודדו סביבו אלו שאילמותם דחקה אותם לפינות הישרדות קטנות בדירקטוריונים נטולי מהות. אולי יערמו על תהלוכתו אנשי אקדמיה שקולם מהדהד בכיתות ריקות עבשות. אולי יזלגו אל מצעד החיים האחרון של המורד כמה אנשי חינוך ורופאים ושוטרים ומדענים, וכולם ביחד ינקזו את זעקתם - זו שיכולה להיות מנומקת בעשרות כרכים של כתב אישום נגד הנהגת המחדל של מדינת ישראל - לצעקה אחת, ברורה ונחרצת. די.
אולי...