הפצצה הבאה שתיפול, חלילה, לא סמוך לגן ילדים באחד היישובים בעוטף עזה אלא בתוכו, בשעת בוקר, שבה שוהים ילדים, תעורר, כצפוי, סערה. היא תהיה "השריפה בכרמל" של אזור הדרום. הדעת אינה סובלת היתכנות מימוש תרחיש אימים, לפיו פצצה נופלת על גן ילדים או, לחלופין, על בית מגורים וגורמת את מותם של בני אדם.
תגובתה של ישראל על טפטוף תכוף של ירי על יישוביה היא נקודתית, מצומצמת, מידתית. היא אינה מניאה את היורים. היא אינה מרתיעה אותם. הניסיונות החוזרים ונשנים לירות על יישובים בדרום מעידים על כך.
מוטב מאוחר: על ישראל להמחיש, הלכה למעשה, שהיא אינה מוכנה להמשיך לסבול מצב, שבו ירי על יישוביה הוא חלק משגרת החיים המאוימים-תדיר של תושביהם. כיצד להמחיש? יש די מומחים שיציעו הצעות מעשיות על אופן המענה הראוי בכלל וההענשה המתחייבת מהנסיבות הבלתי נסבלות של היורים ושולחיהם בפרט.
אפשר לייחס את היעדר הפגיעות בנפש (סליחה. סיוג ותיקון: האם מי שלוקים בחרדה ובהלם בעקבות ירי הפצצות אינם בבחינת פגועי נפש?) למזל. ההבדל בין מזל לבין גורל הוא שאנחנו בוחרים לכנות בשם מזל מצב שבו גם אם לא הכל טוב, לא קורים דברים רעים. גורל הוא המושג שאותו אנחנו מייחדים לדברים שליליים, רעים וקטסטרופליים. שלא נדע.
ישראל אינה יושבת בחיבוק ידיים ובאפס מעשה, אבל כפי שהיא אינה עושה די בקשר לשחרורו של גלעד שליט מהשבי (לא, מר ברק. בניגוד לדברים שאתה חוזר ואומר אותם מדי פעם, לפיהם ישראל עושה ותעשה כל מאמץ ראוי ואפשרי – היא אינה עושה לא את כל הראוי וודאי לא את כל האפשרי!) היא אינה עושה די בקשר לירי הבלתי נסבל על יישוביה הריבוניים.
האם רק ההרוג הראשון יניע את ממשלת ישראל להזעיק את שובר-השוויון, את ה"סופר-טנקר" שישנה את "חוקי המשחק" ואת איבריה של המשוואה שלפיה מתקיימת שגרת הירי-תגובה המאפיינת את המצב בעוטף עזה?