בושה מהולה בגאווה, זו התחושה. לא נרבה לדבר על הבושה, עושים זאת די והותר. חסרות טעם היו הפגנות השמחה מחוץ לאולם בית המשפט, עם תופי הטם-טם שליוו את קריאת הכרעת הדין. וגם דוחים הם התיאורים האכזרים, על גבול הסאדיזם, של פני הנאשם קצב ותגובותיו. המשפט - משפט צדק ואנו מצווים על "וביערת הרע מקרבך", ובכל זאת - לא מתאים לנו להידמות ל"נשים הסורגות" של הגיליוטינה, שליוו בשקיקה מבחילה את הראשים הנופלים.
גאווה - כי אין עוד מדינה בעולם, שבתנאי מצור ומצוק כשלנו הייתה הולכת כך עד הסוף בהשלטת השוויון בפני החוק. גם דמוקרטיות שקטות ושלוות היו מתקשות לנהוג כך עם סמל הממלכתיות שלהן.
בארה"ב ניתן להדיח נשיא (impeachment) רק בהצבעת שני שלישים בסינט, כלומר - בתהליך פוליטי. ריצ'רד ניקסון, בפרשת ווטרגייט, הקדים והתפטר מהנשיאות. העמדתו לדין כאזרח רגיל נמנעה על-ידי חנינה מיידית שהעניק לו יורשו, הנשיא ג'רלד פורד. הדעת נותנת, שהייתה זאת עסקה תפורה מראש. פורד הודה, שראש המטה של ניקסון, אלכסנדר הייג, העמיד בפניו את האופציה הזאת.
בנאום לאומה טען פורד שהחנינה שרתה אינטרס ממלכתי וכי "זו טרגדיה אמריקנית שכולנו השתתפנו בה, שהייתה יכולה להימשך עוד ועוד, עד שמישהו היה כותב את סופה. הגעתי למסקנה שרק אני יכול לעשות את זה, ואם אני יכול - אני מוכרח".
כל כך קל היה להשמיע דברים דומים כדי להצדיק חנינה לקצב! כמה בעלי שררה יש אצלנו - בממשל, בצבא, בסקטור הפרטי - ש"השתתפו" ב"טרגדיה הישראלית" של תרבות ה"מיידאלאך", פנינת לשון שטבע קודמו של קצב, הנשיא ויצמן. כמה קל היה לומר גם אצלנו בצביעות מתחסדת, שאינטרס המדינה מחייב לשים סוף פסוק!.
בשערורייה המינית של פרשת מוניקה לוינסקי הואשם הנשיא קלינטון בשבועת שקר ובשיבוש הליכי משפט. בסינט אכן התנהל תהליך של הדחה, אולם לא הושג שם רוב של שני שלישים להרשעתו של קלינטון. ההצבעה הייתה פוליטית מובהקת: אפילו סנטור דמוקרטי אחד לא צידד בהרשעה!
זה קנה המידה, שעל פיו יש להעריך את גודל הישגו של היועץ המשפטי,
מני מזוז. יש המבקרים טעויות טקטיות שעשה במהלך הכנת התיק, אך התוצאה היא הקובעת. מזוז ידע, שמי שמגיש אישום כזה נגד נשיא, אחת דינו - צל"ש או טר"ש, והוא לקח עליו את הסיכון. חכמים לאחר מעשה דנים אותו כאלו הצל"ש היה מונח בכיסו, ולא היא. באותה המידה שהשופטים האמינו למתלוננות, הם היו עשויים גם שלא להאמין להן. לכן, מגיעים למזוז שבחים באותה מידת נדיבות שבה היו קורעים אותו לגזרים, לו זוכה קצב בדין.
רמטכ"ל צרפת בתחילת מלחמת העולם הראשונה, המרשל ג'ופר, פיקד על עצירת המתקפה הגרמנית בשערי פריז, בקרב על נהר המארנה. במסיבת עיתונאים שאל אותו עיתונאי ספקן, מי האחראי לניצחון הגדול. "זאת אינני יודע", השיב הגנרל, "אבל ברור לי, את מי היו מאשימים לו הייתה זאת מפלה: אותי!".
עם ומדינה אינם נבחנים במספר העבריינים שלהם, הלא "יצר לב האדם רע מנעוריו". המבחן הוא בכלים השלטוניים המיועדים להלחם ברוע וברצון וביכולת להפעיל אותם ביעילות ובנחישות. זו מלחמה שאינה פוסקת, ואכן בושה לנו שהגענו למבחן הזה, אך גם גאווה שעמדנו בו.
ועוד הערה, שלא הייתה ראויה להיאמר אילולא היינו מושמצים ללא הרף בגזענות ובאפליית ערבים: את נשיא מדינת היהודים שפט הרכב שבראשו עמד שופט אזרח ערבי, ועובדה זאת התקבלה בטבעיות כל כך, שבכלל לא זכתה לתשומת לב.