האם יש מקום להשוות?

ההיסטוריון פרופסור דניאל בלטמן כתב מאמר בשם "1932 כבר כאן" ("הארץ" 26.12.10), ובו ערך השוואה בין ישראל דהיום לגרמניה בשנת 1932. ענה לו ההיסטוריון פרופסור יוסף גורני במכתב למערכת "1932 אינה כאן" ("הארץ" 31.12.10), ובו ניסה להפריך את ההשוואה. אני מבקש להכניס את ראשי לוויכוח בין האריות. ככלל, השוואות היסטוריות הן בעייתיות. ידועה גם האימרה: "דבר אחד ניתן ללמוד מן ההיסטוריה - שלא ניתן ללמוד ממנה דבר". לפיכך, קל לומר כי אין גם טעם בהשוואות היסטוריות. ובכל זאת, היסטוריונים מעורבים "חוטאים" בהשוואות כאלה - או מנסים להפריכן - כפי שקרה בוויכוח שבו פתחתי. תרומה מכרעת לנטייה להשוות אירועים היסטוריים ולהפקת לקחים מן העבר תורם המושג "זיכרון קולקטיבי", ו"הזיכרון הקולקטיבי" משמש בסיס לוויכוח בין שני החוקרים. ויכוח כזה מתבקש גם משום ששאלות השעה הבוערות תובעות התייחסות מיידית, בראש ובראשונה מהיסטוריונים חברתיים היודעים דבר או שניים על דפוסי התנהגות החוזרים ונשנים בהיסטוריה (וראו, למשל, בספרה של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת"). ואומנם, ההיסטוריונים בלטמן וגורני מנסים לבסס או להפריך הקבלה בין שתי תקופות. פרופסור גורני מנסה לשלול את ההשוואה בין גרמניה 1932 לבין ישראל 2010, באמצעות טיעונים חלשים, לדעתי. טענתו המרכזית היא כי אין מה להשוות, מפני שמדובר בשתי סיטואציות שונות ובשני עמים שונים ("ואיך אתה מעז להשוות?" - על-פי נוסחת ההצטדקות הנפוצה, המחסלת באיבה כל דיון רציני). בדיקה פשוטה ביותר תעלה כי כמו היום בישראל, גם לגרמניה ב-1932 היו מניעים ודחפים הצצים בשעות משבר קיומיות: גרמניה התעסקה אז בזהותה הלאומית המרוסקת, ובתוהו ובוהו החברתי; היא הייתה מוטרדת מן הזרים והשונים לסוגיהם (יהודים, צוענים, קומוניסטים, אמנים, אינטלקטואלים); היו בה הלכי רוח מתגוננים בעקבות תוצאות מלחמת העולם הראשונה, הסכם ורסאי והמשבר הכלכלי; וגדול במיוחד היה חששה (המוצדק או לא) מפני האיום החיצוני - הקומוניסטי - מן המזרח. אך במקום להתמודד עם סכנת ההתרסקות הזו, ברחה גרמניה מן האחריות לחיקה החם של הפטריוטיות הוולגרית והרצחנית. האזהרה שמזהיר אותנו פרופסור דניאל בלטמן מפני הבאות, יש לה על מה להסתמך: גלי הגזענות, הנטיות הבדלניות, הלכי הרוח המתגוננים, המיסטיקה הלאומנית, החרדה הקיומית (מוצדקת או לא), הגעגועים למנהיג חזק - כל אלה ביחד מהווים קרקע נוחה לצמיחת פשיזם כחול-לבן. מה גם שהמנטרה הסוגסטיבית "אצלנו זה לא יכול לקרות" - התפוגגה מזמן.