קשה לתרגם את הביטוי ARBEIT MACHT FREI. מיקומו בשערי מחנות ריכוז נודעים, בנודע בין כולם אושוויץ, הופך אותו לסיסמא רוויה ציניות מקפיאת דם והוא מתפרש כאילו כוונת האמור היא כי העבודה משחררת. ממה? ההומור המר של הכלואים בין צריפי המוות של המחנה שבליבו בערו תנורי הקץ, אימצו את הפירוש השגוי הזה כדי לחרוז "Arbeit Macht Frei durch den Schornstein" כלומר העבודה משחררת, את הנפש מן הגוף, דרך ארובות המשרפות.
משמעה של הסיסמא, שבאה לעולם גם בצרפתית וגם בגרמנית והייתה למוטו של שורה ארוכה של מאמינים בערכה המוסרי של המלאכה, היה פשוט אבל אחר: העבודה הופכת את העמל לאדם חופשי.
הכומר לורנץ דיפנבך, חוקר לשון נודע וסופר נובלות, כתב סיפור על קוביוסטוס מושחת שהיה לאסיר יצריו והחל בתהליך של תשובה שבמרכזה עמדה העבודה שסוף דבר עשתה אותו לאדם חופשי. הכותר של הספר היה ARBEIT MACHT FREI. הוא הפך כמעט בין לילה לתמצית הקריאה האידיאליסטית בגרמניה, אוסטריה ומשם בעולם הנאור כולו - לראות בעבודה לא רק אמצעי לשם פרנסה אלא ערך כשלעצמו.
ההתפעלות מן המסר הקצר והקולע חצתה את גבולות אירופה והגיעה כמובן גם ארצה בתקופת ראשית הציונות המגשימה והונצחה בשורות השיר "למי תודה למי ברכה לעבודה ולמלאכה". ארגון אוסטרי לאומני הפך אותו לסיסמתו וממשלת וויימאר שרצתה לעודד את הפריון כדי לעמוד בפירעון החובות העצומים שהטילו עליה בוורסאי הפכה אותו לסיסמתה שלה, וכשנאצים ירשו אותם הם ירשו גם את האימרה.
זה מה שהופך אותה לצינית. כשהמפקח על מחנות הריכוז הורה לעטר את שער הכניסה של אושוויץ בסיסמא הזאת, הוא הפך את האמת לשקר. הוא עקר את המחנה מתוך המציאות. מה שהתרחש בו לא היה שייך לפלנטה ארץ. לא עלה אפילו על דעתו להשלות את השבויים כי הם מובלים למחנה עבודה ולא למחנה השמדה. לא היה כמובן איכפת לו כלל ועיקר מה הנידונים למות חושבים. לא היה ערך עוד להטמין להם סימני דרך מטעים. הם כבר ניצודו. לא היה ככל טעם לפתות אותם להיכנס מרצון למלכודת הסוף.
הם הגיעו בקרונות בהם הם היו כבר במלכודות. גם את תאי הגז הם לא הסוו למקלחות כדי להטעות את קורבנותיהם. הם לא הסתירו דבר ממפני הגופות מעוקרי שיני הזהב, מסורקי הנעליים והמשקפיים ולא ממסיקי התנורים וממובילי מריצות הגוויות. השקר לא היה הכחשת האמת. השקר היה ביצירת אי של טירוף בו לא שלטו יותר חוקי אנוש. השקר היה שכאילו אפשר לייצא את האדם ממעגל הנבראים בצלם למעגל האדמה ממנה באו בטרם יהיו לנבראים בצלם.
אפשר היה לתת בשער המחנה את ARBEIT MACHT FREI כשם שאפשר היה לקשט את הכניסה בשלט WOLFE WERDEN BEI DEN LAMMERN WOHNEN " DIE" כלומר "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ". זה לא היה משנה. כל קשר בין תוכן לבין מהות, בין אמת לבין העמדת הפנים המעוקרת מכל עכבות, הוא קשר שאין כל טעם לחפש להבינו. לא היה קשר כזה. שתים עשרה שנות השלטון הנאצי בעולם הנן מבחינת ההיסטוריה היהודית, ורק היהודית, שתים עשר שנים בהן סילק עם אדיר כוח את היהודים ממפת האנושות והערים סביבו פרזות נוטפות צוף ודבש כדי שמן החלל שנוצר לא יעלה ריחו המבאיש של חטא לא יכופר, והעולם הביט בסיסמאות הרבה יותר מאשר בחלל ובחללים.
הכחשת השואה איננה מאמץ מתוקשר ומתואם ורב תושיה להוכיח כי לא הייתה שואה בעולם, ואם היה משהו - לא כצעקתה היה - ואם כצעקתה- היו כבר כצעקות האלה מעולם. מכחישי השואה יודעים ידוע היטב כי בכך לא יצליחו. יותר מדי מתועד. יותר מדי מצולם. יותר מדי נשמר בארכיונים מוקפדים. יותר מדי הנציחו הרוצחים בעצמם. יותר מדי הם עבדו את אליל הסדר.
אי-אפשר להכחיש את השואה כמו שאי-אפשר להכחיש שיש חנקן בעולם. אבל מה שאפשר הוא שאין שום תועלת בלזכור. זאת הכחשת השואה הנוראה מכל. יש לה סיכוי. עייפה כבר נפש העולם להורגים. מספיק. כמה זמן יכו היהודים במערכות העצבים של מצפון יורשי התליינים ולא יניחו לזמן לרפא אשמות ולא יתירו לו להתיר את לולאת הקרבן מצווארם.
צריך לזכור. אנו זוכרים את יום השואה והגבורה ביום בו קמנו קומץ בן קומץ מעטים בני מעטים למרוד מרד חסר סיכוי במי שנעל אותנו מחוץ לעולם והשמיד אותנו כי כבר למעשה לא היינו קיימים בעבור אף לא אחד. העולם זוכר את יום העשרים ושבעה לינואר כיום בו הוא שיחרר אותנו מאושוויץ. הוא נשבע לזכור, אבל לא נשבע כי הוכנסנו לתופת. הוא נשבע לזכור כי עמד לו הכוח להוציאנו משם. ההבדל הזה יכול להיות תהומי.
אם לא ניזהר, לא יוכחש דבר אבל מה שיאמר הוא כי מה שחשוב הוא כי האדם החופשי לחם בעבור החופש. איך ייזכר כי שתים עשרה שנה עמד מול השלט ARBEIT MACHT FREI והניח לו לשקר באין מפריע ועולם עם יהודים או בלי יהודים לא שינה אצלו סדרי עולם.
ייזכר אם נהיה חלק בעיצוב היום הזה בעולם. ייזכר אם לא נניח לו להתפתח רק ליום של סולידריות עם האדם באשר הוא אדם, עם אידיאולוגיות אצילות שיכולות גם לבגוד, ייזכר אם נאמר כי השואה, מה לעשות הוא עניין יהודי, גם כשהוא אוניברסאלי.