אני חייב להתוודות: קשה לי.
מי שמכיר אותי זה עשרות שנים, יודע שפי ולבי שווים. אותו פה שהורה לאצבעות לדבר דרך המקלדת, מתריע כבר שנים שהמצב בישראל בלתי נסבל על גבול המהפכה החברתית האלימה.
את מלחמותי החריגות בנוף הישראלי מכירים רבים מהשטח, מפסקי הדין, מראיונות, ומשלל מאמריי ושיחותיי באמצעי התקשורת השונים. עשיתי הכל בדרך חוקית, אבל ידעתי שזו טיפה קטנה בים שחיתות שלא תיאמן.
לפעמים תפסתי את ראשי בין ידיי וחשבתי: "בשביל מה אתה עושה את זה? גם אם 99% ממלחמותיך ומאבקיך בממסד המגוון והחורה לך מוכתרים בהצלחה, לאן זה מגיע?!
מסקנתי ארוכת השנים: "לשום מקום".
כל נצחונותיי שרבים מחקים אותם לא רע, מגבירים את רגש השנאה של הממסד בסוג אנשים "מתקוממים" כאלה, ותמיד תהיה להם (שם למעלה) הדרך לעלות עוד מדרגה כדי להתנקם במעיזים לבקש זכויותיהם.
את מראות ההתקוממויות ברחבי העולם הערבי, אין מי שאינו מבין. המצחיק והמגוחך הוא שבישראל עושים חשבונות רווח והפסד לנוכח תוצאות ההפיכות של שכנינו, כאשר המבט אלינו פנימה, לעצמנו, חסר באופן יותר מתמוה.
דווקא בעניין זה אינני תמה.
היה לי ברור כמו שניים ושתיים... שבישראל לא יכולה להתרחש מהפיכה או הפיכה. אבל לא הפסקתי להטיף להרמת הראש כדי לעשות מעשה נגד הזילות של יחס הממסד כלפי האזרחים כאן במדינה העצמאית והדמוקרטית שלנו.
המעניין (אם ניתן לקרוא לזה כך) שדווקא ישנה כמיהה מסויימת להפיכה בישראל, אבל לעולם אינה מנווטת אפילו לא לתחילת מעשה.
למה? ככה.
אין ספק שישראל אינה צרפת. בטח לא תוניסיה. גם לא מצרים. לרגע נדמה שדווקא עכשיו עם תחילתן של פריצת דלתות האטימות במדינות סביבנו - נרתע אני מלחשוב שמא עלול או עשוי מצב דומה להתרחש גם בישראל - ולא היא.
מה שבאתי לומר במאמר מעין מסכם תקופה זה, הוא ניסיון אחרון לפנייה דווקא לצד השני של המתרס, הכנסת והממשלה: לא לעולם חוסן.
אם לא יבינו נבחרי הציבור שלנו, פעם אחת ולתמיד, שהעם בישראל עלול להתפוצץ יום אחד מהמראות הבאמת נוראיים שהוא חווה בחדשות רגע רגע - אחריתה מי ישורנה?!