בימים אלה מצוין יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, כאשר המועד שנבחר מתייחס ליום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ מידי הגרמנים, ה-27 בינואר. בישראל משמש יום זה לעריכת מאזן לגבי האנטישמיות בעולם בימינו ולבחינת המגמות של התופעה והמוקדים שלה ברחבי העולם. ראשי השלטון והאופוזיציה מדברים גבוהה גבוהה על התופעה, אך שוכחים להתבונן במראה: האם אין תופעות אוטו-אנטישמיות בישראל עצמה, במדינת היהודים?
בימים אלה עוסקים הכל בהדלפות של רשת "אל ג'זירה" על המשא-ומתן הישראלי-ערבי בתקופת הצמד אולמרט-לבני, והתקשורת מתפעלת מהיקף "הוויתורים" של הערבים כלפי ישראל, למען "השלום": הכובש הערבי בארץ ישראל מוכן "לוותר" לישראל על הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים! התקשורת אינה מתייחסת לוויתורים המפליגים וחסרי האחריות של הצמד אולמרט-לבני למכחיש השואה אבו-מאזן ולחבר מרעיו: ויתור על לב ארץ ישראל תמורת כלום במקרה הטוב ותמורת טרור במקרה הצפוי יותר.
כבר 18 שנים לפחות עוסקת ישראל, כלומר כת "השלום" השולטת בה, ב"תהליך שלום" שכבר מזמן ויתר על השלום ומטרתו אחת: הקמת מדינה לאויב בלב ארץ ישראל. התנאי להקמתה של מדינה כזו הוא כמובן הפיכת יהודה ושומרון ל"יודנריין", מחוזות אסורים למגורי יהודים, בגלל היותם יהודים. במסגרת "תהליך השלום" מיועדים היהודים בחבלי ארץ אלה להיות מוקפאים, מיובשים ולבסוף מגורשים, כקורבן למולך "השלום".
כיצד היינו מתייחסים למצב/מעשה דומה במדינה כלשהי אחרת בעולם? אם, למשל, הייתה ממשלת צרפת קובעת ששני מחוזות בצרפת, מדרום לפריז ומצפון לה, אסורים למגורי יהודים ואף הייתה שולחת את צבא צרפת לגרשם מבתיהם - האם לא היינו רואים בכך אנטישמיות? ומדוע מה שהיה ברור לכל שהוא אנטישמיות אם היה מתבצע בצרפת איננו נחשב לכזה כשהוא מוצע על-ידי מדינת היהודים עצמה במסגרת התהליך ההתאבדותי הנושא את שם השלום לשווא?
כיצד היינו רואים חרם של "אמנים" צרפתים על קהל שוחרי תיאטרון יהודים בעיר באחד מן האזורים הנ"ל, וכיצד היינו מקבלים דברי בלע של "איש רוח" שהיה קורא לאותם יהודים - קרציות? האם אנטישמיות פסולה ומגונה בצרפת מותרת בארץ ישראל?
ציפורת החוץ לשעבר תוקפת - לא את האויב - אלא את ממשלת ישראל ומאשימה אותה בבידוד המדיני המתרחב נגד ישראל ובהכרתן של מדינות רבות במדינה הפלשתינית. האם אין זו
ציפי לבני עצמה, המופיעה על כל גבעה גבוהה ומול כל מיקרופון רענן ומטיפה לרעיון הנפל של "פתרון שתי המדינות", שמשמעותו הקמת מדינה לאויב לצד ישראל בתחילה ("גבולות זמניים") ועל חורבותיה בהמשך? כאשר פרס-ביילין ואולמרט-לבני מטיפים לכך, וכאשר עדר התקשורת נותן הד ובמה למצעד האיוולת האוסלואידי ולארגוני "זכויות
האדם" - אלא אם כן מדובר בזכויות יהודים - אל לנו להתפלא שמדינות ברחבי תבל, אנטישמיות יותר ואנטישמיות פחות, מאמצות את הרעיון של קריעת כבשת הרש - ארץ ישראל המערבית - והסגרת לבה לאויבי ישראל.
בקרוב תתכנס הרביעייה הבינלאומית במינכן שבגרמניה כדי לגנות את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל וכדי לדרוש את הפסקתה והקפאתה למען "השלום". דווקא במינכן? דווקא בגרמניה? ממינכן תיפתח הרעה! הזיכרון היהודי לפחות אמור לזכור כיצד התכנסו נציגי המעצמות בדיוק בעיר זו, הקריבו את צ'כוסלובקיה למען "השלום" וכדי לפייס את מתכנן השואה דאז. פייסנותם המיטה את הנוראה במלחמות על העולם כולו ואת רצח שליש העם היהודי.
לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, ראש הממשלה נתניהו ציין בנאומו בכנסת את שתיקת העולם בתקופת השואה. לדבריו, "מה כבר היה דרוש כדי להפציץ את מחנה המוות? הם ידעו אז ולא פעלו. היום הם יודעים, הם שומעים, הם רואים, הם מצלמים ..... שנאת היהודים מבעירה אש כללית. ואני מצפה ביום הזה, שבו אני מברך על כך שהעולם מציין את הפשע הנורא ביותר בתולדותיו, שלא רק אנחנו נלמד את הלקח. אני מצפה למעשים במאבק באנטישמיות החדשה".
ראש הממשלה נתניהו עסוק יותר מדי בפצצה האירנית עד שהוא אינו רואה את האיום המוחשי יותר, הפצצה הפלשתינית. ההחלטה הקשה באמת הנדרשת ממנו היא ניתוק הקשר השקרי בין שלום לבין מדינה פלשתינית, שהם דבר והיפוכו. מי שרוצה באמת שלום חייב להתנגד למדינה כזו. מי שרוצה מדינה כזו אינו רוצה באמת שלום. הוא רק מוכיח שלקח מינכן לא נלמד. לא בעולם, אך גם לא במדינת היהודים.