הלעז, החודר יותר ויותר לשפה העברית, הוא רעה חולה שפשתה בה על כל צעד ושעל, ומקומה לא יכירנו בשום שפה אחרת. אפילו בירכת ה"שלום" המסורתית הפכה אצלנו לנחלת העבר. כולם מברכים איש את רעהו ב"היי" ונפרדים ממנו ב"ביי", אלא אם כן המברך הוא "פראייר", בן גיל הזהב, שעדיין נותר נאמן לשפת המקור של אליעזר בן-יהודה.
אז נכון ששפה אינה דורכת במקום, אבל בשום פנים ואופן אין היא באה על חשבון אנרכיה לשונית. ה"פרגון" (לשפה הגרמנית) הוא, פשוט, מיותר, בדיוק כמו שה"היי" וה"ביי" עצמם אינם אלא חיקוי עלוב לאמריקנזיציה של אנגלית קלוקלת.
די לנו ב"הלו", שאנו שומעים, כ"אות-הזדהות" של מי שמצלצל אלינו מעברו השני של הקו, במקום להשמיע את שמו המלא, כמקובל בארצות הנאורות שמעבר לים. על אחת כמה וכמה אמורים הדברים במי שמדבר ב"טלפון", שעדיין קרוי אצלנו כך מאז שהומצא על-ידי אברהם גרהם בל ושגם ניסיונו הנואש של אליעזר בן-יהודה, מחייה הלשון, לכנות אותו "שח-רחוק" - לא צלח. ולא שפר גם חלקם של ה"טלוויזיה", ה"רדיו", ה"טייפ" וה"דיסק", שלא נמצא להם עד היום תחליף עברי.
גז וברקס
שפת לועז חדרה במיוחד, לכל מה שקשור בתחבורה: את המכונית, למשל, מדליקים ב"סטרטר"; "נותנים "גז" במלוא המרץ; לוחצים על ה"קלאץ'" או על ה"ברקס" לשם בלימה, ונוסעים ב"ספיד" או ב"רוורס", כשהלאה המהירות או הנסיעה לאחור.
בשפת הרפואה עושים ה"פאציינטים" "א.ק.ג.", "סי.טי.", "אם.אר.איי" ו"רנטגן"; אבחון הרופא הוא "דיאגנוזה", ולמניעת הריון נוהגים להשתמש ב"קונדום".
בפסיכולוגיה מדברים על "סינדרום" כתסמונת; על "אימפוטנט" כעקר; על "פלגמט" כמי שהוא אדיש, ועל "פסיכופט" כעל מופרע; בכלכלה מדברים על "בנק", על "אינפלציה", על "מונופול" ועל "קרטל", ובעיתונות הופכים את תבנית העיתון ל"פורמט"; העורך נותן לכתב "קרדיט" או "בייליין", ואם המדובר בסיפור בלעדי, הרי שיש לו "סקופ"; המגיה נקרא, עדיין, "הבחור הזעצער", ושעת הסגירה של העיתון היא "דדליין".
סדר היום המקובל בארץ הפך ל"אג'נדה"; הצגת עבודה אקדמית ל"פרזנטציה", ומבחן-קבלה לקולנוע הוא "אודישן"; מזכר שרושמת מזכירה הוא "פרוטוקול"; נוהל אינו אלא "פרוצדורה", ומי שנותן ש"יעבדו עליו" הוא, במטותא מכם..."פראייר"!