היו כמה סוגי תגובות על הפשע באיתמר. שונאי ישראל בעולם, המתרבים כחול אשר על שפת הים, בוודאי לא יהססו להצביע על ה
מתנחלים כאשמים בעצם נוכחותם בשטח. למשל, אותו רוג'ר ווטרס, הנבל מ"פינק פלויד", שרק לפני ימים "עשה כותרות" בהאשמות הקשות שהטיח בישראל ובגדר ההפרדה שהקימה לגונן על אוכלוסיה. יפה-הנפש השמאלן הלה בוודאי לא יתעניין ברצוחים. מה לעשות, הם יהודים. הם מתנחלים. הם שומרי מצוות. דמם בראשם.
מנהיגים בעולם גינו בקול רפה. תוך יום-יומיים הם יחזרו לסדר-היום הרגיל, דהיינו להמשך מסכת הלחצים על ישראל, להיכנס למו"מ שיש בו רק מתן ישראלי, שיביא לפינוי השטח, לחזרה לקווי 67', להחלשתה ולהגברת הסכנה לעצם קיומה.
וישראל? - הממשלה החליטה על בנייה בכמה יישובים ביו"ש. יופי. חבל שחיכו לחמישה קרבנות תמימים כדי לקבל החלטה שכזו. מצד שני, גם את האסון הכבד הזה הממשלה אינה יודעת לנצל להסברה. והרי לפנינו המחשה כואבת כל-כך, של האופי הערבי-פלשתיני. לאמור: ביו"ש טובחים - ובעזה צוהלים. עם אלה הולכים לעשות שלום? למו"מ על שלום? עם אלה יש סיכוי לפשרות הוגנות?
ההסברה הנוקבת הייתה צריכה להתבצע גם אלמלא נרצחו חמשת בני משפחת פוגל. הסברה יעילה, חזקה, שבמוקדה הוכחות לרצונם של הפלשתינים לא בדו-קיום אלא באי-קיום של יהודים, של מדינה יהודית, בין אם ביו"ש ובין אם בישראל, בין אם באיתמר בצד האחד של הקו הירוק ובין אם באליכין בצד השני של הקו הירוק.
בעולם של "פינק פלויד", של מפעילי "שבוע האפרטהייד" נגד ישראל בלונדון ובשאר בירות, של קוראי הקריאות בגלוי בטהרן או באנקרה לחיסולה של ישראל - האנטישמיות חוגגת. הנאציזם מתחדש באין מכלים. הוא חי ובועט בסמוך לגבולנו ובתוככי יישובינו, ברחבי תבל ובארצות נאורות. ההסתה בתוככי פלשתין, הגיבוי מבחוץ - תוצאתם הייתה מסע ההלוויה קורעת הלב בהר המנוחות בירושלים. והעולם שותק.
אבל ישראל איננה מסבירה. איננה מפעילה קמפיין ראוי לצאת כנגד רוצחיה ושוחרי-רעתה, מפיצי השקרים ותעמולת הזוועה נגדה. יש אומנם משרד להסברה, אבל כמעט אין שומעים אותו, אין מרגישים בו. זהו משרד שמדיניותו היא להחניף לעולם, לשלוח חריגים מתוכנו כדי להראות באמצעותם את "פניה היפות" של ישראל. זו לא הסברה. זו לא מלחמה. זו טיפשות ואוזלת-יד. זהו מחדל משווע, שיש לתקנו.