יום האדמה באל-עראקיב

מַה שֶׁהָיָה אָהֳלָהּ בָּחֳרָבוֹת אֶל עֲרָאקִיב מֵעַל פֶּתַח מַה שֶׁהָיָה אָהֳלָהּ גְּבָהֵי לַיְלָה וְרָקִיעַ בּוֹהִים בְּאֵם שְׁלֵוָה גּוֹהֶרֶת עַל גּוּרֶיהָ. בָּחֳרָבוֹת אֶל עֲרָאקִיב בְּפֶתַח מַה שֶׁהָיָה אָהֳלָהּ חֲרוֹנָהּ הֶחָם כָּפוּת בְּעֵינַיִם תּוֹהוֹת מְדַדּוֹת עַל פְּנֵי דֶּרֶך לוֹהֶבֶת כְּלוּאָה בְּאֹפֶק מְחֻמָּשׁ חָגוּר רוֹבֶה נָע לְעֶבְרָהּ בְּשַׁרְשָׁרְאוֹת בֻּלְדּוֹזְרִים שֶׁקּוֹצְרִים שָׁמַיִם וְחַיִּים בִּשְׁדוֹת אֶל עֲרָאקִיב. השיר מוקדש לישוב הבדואי אל-עראקיב, שנחרב בהוראת מנהל מקרקעי ישראל על-ידי משטרת ישראל שבע עשרה פעמים. באלו הימים התבשרנו, שמנהל מקרקעי ישראל הגיע להבנה עם התנועה הקיבוצית לאחר חילופי האשמות, השמצות הדדיות ונתק ממושך. האם אותה הבנה, שלדברי מנהל מקרקע ישראל הייתה שלא לפי משורת הדין, לא ניתן להפעילה גם כלפי אזרחי מדינת ישראל, שצבע עורם הוא כצבע האדמה החומה, והם מבקשים להמשיך לדבוק באדמתם. אלפי אזרחי ישראל - ערבים ויהודים - שפקדו את אל עראקיב ב"יום האדמה" ב-30.3 מצפים, שאותו רצון טוב שגילתה ממשלת ישראל כלפי התנועה הקבוצית, תגלה גם כלפי אזרחיה תושבי אל עראקיב וכלפי כל אזרחי המדינה הגרים כבר למעלה מששים שנה בכפרים בלתי מוכרים. ממשלת ישראל חייבת לזכור שבנגב יש מקום לכולם. למושבי עולים, לעיירות פיתוח, לחוות חקלאיות למשפחות בודדות, לקיבוצים, לערים יהודיות וגם לשליש מתושבי הנגב - שהם בדואים אזרחי מדינת ישראל, שאין כל הצדקה ליחס של עוינות כלפיהם.