לַהַט יֶתֶר
כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה: הַמּוֹסִיף גּוֹרֵעַ
וְהַגּוֹרֵעַ סוֹפוֹ שְׁטַר חוֹבוֹ פּוֹרֵעַ
וְהַמּוֹדֶה עַל הָאֱמֶת בְּלִבּוֹ בַּסֶּתֶר
לָבֶטַח יִוָּשַׁע גַּם בְּלִי לַהַט יֶתֶר
אַשְׁרֵי אָדָם עָנַו וְרַהַב לֹא חוֹמֵד
אַשְׁרֵי חָכָם שֶמִּמְלַמְּדָיו לוֹמֵד
נוֹצֵחַ מְקַיֵּם חֹק כִּלְשׁוֹנוֹ וְכִכְתָּבוֹ
כּוֹשֵׁל, הַפּוֹסֵק הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ
יְהֵא הוּא חָכָם יְרֵא שָׁמַיִם נָבוֹן
יְהֵא מַעֲמָדוֹ כְּמַעֲמָד בְּנֵי אַהֲרֹן
מַחְזִיר לַּהַט הַיֶּתֶר לִשְׁפִיּוּת דַעַת
וְחָכְמָתוֹ כְּמַעְיָן הַמִּתְגַבֵּר שׁוֹפַעַת
מַוֶת כתוצאה מהתלהבות יֵתֶר
פרשת אחרי מות נקראת בשנה לא מעוברת ביחד עם פרשת קדושים. שתי הפרשות למעשה עוסקות בנושאים חשובים ביותר לעם ישראל שהתקדש בַּתּוֹרָה ומקיים בדבקות את חוקיה ומצוותיה. ואין מדובר רק בְּחֻקִים שבין אדם למקום, אלא גם במצוות שבין אדם לחברו. הפרשות עוסקות בהתנהגות האדם בחיי היומיום ובמסגרת חיי חברה בריאים וטהורים.
אך פרשתנו מתרכזת בפתיחה במות שני בני אהרן ובאה להזכיר לנו כי מותם התרחש דווקא בבואם לקדש את שם הקב"ה במשכן. מות בני אהרן נחשב לפי מֻשָּׂגֵי ימינו "תְּאֻנָּה" יוצאת-דופן ששמה קץ לחיי שני פרחי כְּהֻנָּה שביקשו לעשות מעבר למה שציווה ה' אותם לעשות.
לאחר פרשת אחרי מות באה פרשת קְדֹשִׁים, שמהווה מרכיב עיקרי באמונה באלהים, אשר הוציא את העם הזה מעבדות לחירות, ועשה זאת ביד חזקה ובזרוע נטויה, בכבודו ובעצמו, לא על-ידי מלאך ולא על-ידי שליח, אלא שסיפור מות בני אהרן מקדים אותה. התורה חוזרת ומזכירה עניין זה פעמים אחדות. מות בני אהרן התרחש לפי המסורת ביום הכיפורים. אחרי שהושלמה הקמת המשכן בערב יום הכיפורים ואז גם הוריד משה את שני לוחות הברית השניים.
השאלה היא מה סיבת מות בני אהרן, הלא הם באו למשכן לעשות את אשר ציווה אלהים? אלא כאן אומרת התורה כי עשו מעבר למה שציווה אותם אֱלֹהִים, רצו להתקרב אליו - שנאמר: אחרי מות שני בני אהרן בְּקָרְבָּתָם לפני ה' וימותו [שמיני ט"ז, א']. מכאן עולה כי קרבה יתרה מעבר למצווה מסכנת חייו של האדם. לעומת זאת אומר המשורר אסף בתהלים: ואני קִרְבַּת אֱלֹהִים לִי טוֹב [שם ע"ג, כ"ח]. למעשה, נראה על פני הדברים שיש כאן סתירה בין שני הפסוקים, אך למעשה אין סתירה. שני הפסוקים נכונים ומשלימים זה את זה, כי הם מלמדים שהאדם צריך לעבוד את האלהים כפי שכתוב, ולא להפליג מעבר לזה. אך בני אהרן סטו
בתום לב ממה שעליהם לעשות ופעלו על דעת עצמם בלי לשאול פי משה בהכניסם אש זרה לקודש הקודשים, אשר לא ציווה אֹתָם [שמיני י', א']. מכאן חל הכלל: אל תעשה לך חוק ומשפט משלך, ציית לחוקי החברה והתורה כפי שהם, אל תוסיף ואל תגרע מהם, כי שינוי שנראה חיוני ונכון בעיניך, עלול להוביל אותך אל מקום אשר לא חפצת להגיע אליו.
איסור אכילת דם ואיסור גילוי עריות
פרשת אחרי מות בני אהרן מדברת על שלושה עניינים שמעסיקים אותנו במשך כל הדורות: האחד - איסור עשיית דבר אשר לא ציווה אלהים אותנו לעשותו או לא לעשותו. בהתאם לכלל זה אין להפליג בהתלהבות יתרה בעבודת השם מעבר למה שהצטווינו לעשות, זאת אנו למדים מלשון הפסוק האומר אחרי מות שני בני אהרן בְּקָרְבָּתָם לפני ה' וימותו [ט"ז, א']. השני הוא איסור אכילת הדם: ואיש איש מבית ישראל ומן הַגֶּר הַגַּר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני הנפש הָאֹכֵלֶת את הדם וְהִרְכַתִּי אֹתָהּ מקרב עמה [י"ז]. והשלישי הוא בדבר איסור גילוי עריות: איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה' [י"ח, ו'].
כאמור, מות שני בני אהרן, נדב ואביהוא, התרחש לפי המסורת ביום הַכִּפּוֹּרִים, לפיכך קוראים בתפילת שחרית של יום הכיפורים את פרשת אחרי מות בני אהרן. לפני קריאת התורה, לפי מנהג קהילת ארם צובא (חלב), קוראים בלחן עצוב חג'אז, שיר קינה על מות שני בני אהרן [סימן אהרן חזק] (אינני יודע אם פיוט זה נהוג גם אצל קהילות אחרות).
במנחה אנו קוראים את החלק הנוגע לגילוי עריות שבפרשה זו. למרות האיסור החמור באכילת הדם, שאמור להיות ידוע לנצרות, כי הרי הם מחזיקים בתורה כברית ישנה, אך זה לא מנע מהם ומשונאי ישראל אחרים במזרח ובמערב להעליל על עמנו עלילות דם קשות, בטענה זדונית שישראל לָשִׁים את בצק המצות בדם ילד נוצרי. והלא ידוע לגויים אלה, עד כמה מקפידים ישראל בְּהַשְׁרָיַת הבשר במים, זמן שיספיק לשטיפת הדם ממנו ולאחר מכן שמים על הבשר כמויות מלח – ממליחים ותו כדי לסלק כל טיפת דם אפשרית.
אשר לדיני העריות, הרמב"ם אומר בספר משנה תורה הנקרא הי'ד החזקה, שמקומם של דינים אלה צריך להיות בספר הַקְּדֻשָּׁה. לא בכדי מִיֵּן, או סִוֵּג הרמב"ם דינים אלה עם המצוות שבין אדם למקום ולא בין מצוות שבין אדם לחברו. לכן הָחֻמְרָה בדינים אלה, איננה ביחס להרגשה הסובייקטיבית שיש לאדם ביחסים שבין קרובים שנאסרה ערוותם לפי התורה, אלא מפני שזה רצון האלהים ומשמעות הדבר: כזה ראה וקדש. אין צורך לנמק על-פי ההיגיון ממה נובע האיסור, ואין צורך לומר כי תוצאות הערווה רעות מבחינת גנטית-תורשתית. זה דומה לאיסור אכילת חזיר, ומנמקים זאת בכך שבשרו מזיק לבריאות, והלא עמים רבים אוכלים אותו וחיים הם "כמו חזירים" ברפש ולא נפגעים.
ותטמא הארץ ותקיא את יושביה
מתוארת תוצאה חמורה ביותר בְּעֲלִיַּת מַשְׁלִים לתורה, שם מְדֻבַּר במעשיהם של הגויים היושבים בארץ, אשר אליה עומד העם להגיע לרשתה. שם מזהיר הקב"ה את העם: אל תִּטַּמְּאוּ בכל אלה (הכוונה למעשי התועבה שתוארו בפסוקים שקדמו לאזהרה זו), כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני מְשַׁלֵּחַ מפניכם [י"ח, כ"ד]. היה ולא יקפידו ישראל ויעשו כתועבות הגויים: וַתִּטְמָא הארץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עליה ותקיא הארץ את יֹשְׁבֶיהָ [י"ח, כ"ה].
רמב"ן אומר דברים שיש להם משמעות אקטואלית, לפחות לגבי חלק מן העם בימינו, המסתמך על דברי רמב"ן ורואה בכיבוש הארץ או בשלמות הארץ וביישובה מצווה חשובה מן התורה, אך חלק זה של העם איננו מקבל את כל דבריו של רמב"ן על הצורך בקיום כל מצוות התורה, שבעצם על זה דיבר רמב"ן, בהתנותו את הישיבה בארץ בקיום חוקי התורה ומצוותיה כולן. לכן לגבי אלה שכופרים בדברי התורה ובמצוותיה - אינם זכאים לה, ותקיא הארץ אותם. כל אלה אשר רואים בארץ עוד מדינה מן המדינות בעולם ולא מייחדים אותה לישראל, שעצם קיום העם בה מקיים את האמור בה, גם הם לא מקיימים את האמור בתורה. ובאזהרה המפורשת שבה, שלא נראה בארץ ככל ארץ אחרת ונעשה הכל לטשטש את ייחודה הישראלי העברי, היהודי, ושזאת ארצו של עם ישראל ואין בלתה - התנהגות כזאת סופה שתקיים את הפסוק: ותקיא הארץ את יֹשְׁבֶיהָ [י"ח, כ"ה], ונצא שוב לגלות, ומי יודע אם שוב יתקבץ העם וישוב אליה.
לְפִיכַךְ הַכָּתוּב שֶׁלְפָנֶינוּ חֹק
לְכַבֵּד גֶר וְתוֹשָׁב לֹא לַעֲשׁוֹק
וְאֵין הַנֶּאֱמַר כָּאן רַק דְּרָשָׁה
זֶה כְּלָל בְּכֹל פָּרָשָׁה וּפָרָשָׁה
עַמֶּנוּ שָׂרַד אֶת כֹּל הַתְּלָאוֹת
לֹא בְּמַעֲשֵׂי נִסִּים וְנִפְלָאוֹת
אֶלָּא בְּקִיּוּם הָאֱמוּנָה שֶׁבַּלֶּב
שֶׁבִּזְכוּתָהּ בְאֶרֶץ זֹאת יוֹשֵׂב
וּבְהִתְקָרֵב חַג וּמוֹעֵד אֶל סַף
וְלֶב כֻּלָּנוּ לְחֵרוּת גִּלְעָד נֶכְסַף
נִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ בִּיָחִיד וּבְמִנְיָן
שֶׁיָּשִׁיב הָאֵל בֶּן לְעָם נֶאֱמָן
וְנֹאמַר מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה
חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן.