הצרחות של אלחאג'ה פאוזייה

"הצרחות של אלחאג'ה פאוזייה הדהדו לכל עבר. את עשרות הגברים והילדים, שהופיעו משום מקום ונעמדו בחצר של ביתה רחב הידיים של אלחאג'ה, לא עניין קור האימים והסופה שנפלו עליהם פתאום באמצע אפריל". ("ענישה קולקטיבית בעוורתא", סמיח ג'בארין, איש השטח של רופאים לזכויות אדם מדווח מעווארתה). עיינתי בתמונות ההרס לאחר ביקור צה"ל בביתה של אלחאג'ה פאוזייה. לא נעים, אבל בהחלט לא יותר מזה. משהו שאפשר לתקן, להחזיר לקדמותו. הרי צה"ל לא בא לפוגרום שיטתי אלא בכדי לשלוף חיות טרף דו-רגליות ממוצא ערבי. החיבוק החם של שמאלנית אחת (אין משמעות לשמה) אשר חיבקה את אמא של אחד החשודים ברצח, כבר לא מפתיעה. יהודים נגד יהודים קיבלו הכשר, גם בד"צ וגם בג"צ. לכן, יש לגשת למקור, לשמוע מה הערבים אומרים. בתקופת הסכמי אוסלו ביקשנו לאטום אוזניים במקום לאטום בתי ערבים רוצחים. הטו אוזן לאויב, ההוא ש"שלום עושים איתו". התיאטראליות בה משתמש השחקן הערבי במאמרו אינה קשורה לתחום בו מתמחה. התיאטראליות היא המומחיות של הערבי הממוצע שתמיד נראה ונשמע מסכן, תמיד הוא יזיע ויהיו תמונות הרס סביבו. תמיד הם קורבנות של משהו או של מישהו. רק לא של עצמם. סמיח ג'בארין שייך לסוג של ערביי אוסלו, ערבים תומכי טרור, בלתי מיוזעים, חנוטים בחליפה וענובים בעניבה "מייד אין" ממשלת ישראל 94'. "בנות המשפחה, כ-22 במספר, הוכנסו לחדר האורחים (ששטחו לא עולה על 10 מטרים מרובעים)", מתאר ג'בארין בדרמטיות את המקרה ולא שוכח לתאר את הסלון הקטן, "הדלת נסגרה עליהם וכמה חיילים נעמדו מחוץ לדלת לדאוג שאף אחד לא עוזב את החדר. קולות ההרס בחדרים הסמוכים והקומות השונות נשמעו היטב בחדר האורחים. בנות המשפחה הרגישו חסרות אונים ולא נותר להן אלא להרגיע את הקטנים שביניהן שבנוסף לרגשות האימה והזוועה שחשו היו רעבים". מי שהיה נקלע למאמרו של השחקן הערבי מבלי לדעת על טבח איתמר, היה בוכה. הלוואי וחוסר האונים של משפחת פוגל הייתה מסתכמת בבכי וחרדה רגעית של ילדים קטנים. בפעם אחת תיאר ג'בארין את "ביתה רחב הידיים" של אלחאג'ה, ובפעם אחרת הדגיש את גודל חדר האורחים הקטן. אמרתי לכם, הם תמיד מסכנים, גם אם הבית ענק והסלון קטן. מאמרו של ג'בארין מנוסח כך כאילו חיילי צה"ל היו נאצים: "הדלת נסגרה וכמה חיילים נעמדו מחוץ לדלת". אם נעשה אנלוגיה בין התיאור הערבי בעוורתא למציאות היהודית באיתמר הרי ש"האימה והזוועה" לא התרחשה בעוורתא. גם "קולות ההרס" שמתאר השחקן הערבי אינם דומים כנראה לקולות ליל שישי באיתמר.

הבכי של שהד

"נכדתה של פאוזייה, היא בת שנה וחצי. היא לא הפסיקה לבכות כי הרעב השתלט עליה. פאוזייה התחילה לדפוק על הדלת ולקרוא לחיילים. היא התחננה אליהם שירשו למישהי לרדת למטבח בקומה הראשונה כדי להכין בקבוק חלב לילדה. החיילים סירבו! התחינות והדרישות של בנות המשפחה לאפשר להן ללכת לשירותים, לקבל מים או להכין אוכל לקטנים נדחו. והן נשארו סגורות בחדר האורחים בלי מים, אוכל ובלי האפשרות ללכת לשירותים עד כמעט לשעה 2 בצהרים אז החיילים ניאותו לעזוב את הבית". זוועה שכזו. שהד לא הפסיקה לבכות. הנה הסיבה של שהד לגדול ולהיות שאהיד. בנה של פאוזייה, 67, "נהרג מאש חיילים באמצע האינתיפאדה השנייה", כותב השחקן הערבי, ו"פאוזייה אומרת שהיא יכולה למחול על כל דבר רק לא על פגיעה בזכרו של בנה השאהיד". מדוע פצחו הערבים במתקפה, ולמה הפך בנה לשאהיד לא נגלה מהמאמר. הניסיון לתאר זוועת תינוק ערבי בוכה בן שנה וחצי אינה דומה לזוועת הרצח של תינוקת יהודייה בת ארבעת החודשים שנרצחה בדקירות סכין אכזריות של ערבים מסוממי שנאה יוקדת. חיילי צה"ל לא השתיקו את הבכי של שהד בסכין. החברים של סמיח ג'בארין שחטו שני הורים ושני ילדים. מאוחר יותר השלימו את המשימה והשתיקו את הבכי של הדס. הבכי של הדס הסתיים בגווית תינוק, הבכי של שהד הסתיים בעוד מאמר שטנה של האויב הערבי.

טייק 2

נסה את זה אחרת, סמיח, על אותו משקל של מילותייך: בתה של רות, היא בת ארבעה חודשים. היא לא הפסיקה לבכות כי אמא, אביה ושני אחיה נדקרו בשנתם. ואולי, בשנתם, הם התחננו שייפסק מרחץ הדמים הזה שלא ידעו יהודים מאז לילות הזוועה של הנאצים. הערבים סירבו! התחינות השקטות של בני המשפחה נבלעו בבריכת הדם, והן נשארו סגורות בחדר האורחים בלי חיים, בלי תקווה. רק לאחר השחיטה ניאותו חיות הטרף לעזוב את הבית.

המשברים של פאוזייה

"בזמן שהיו עדיין סגורות בחדר האורחים נאלצה פאוזייה להתמודד עם עוד משברים קשים שעוררו אצלה תחושות זעם והתקוממות", כותב השחקן כאילו היה זה מחזה, "נוף, בתה של פאוזייה ואמה של שהד הקטנה ישנה אצלה כשהגיעו החיילים בלילה. נוף לא סתם באה לישון אצל אמא שלה. היא לא רצתה להישאר בבית לבד עם ילדיה הקטנים לאחר שביום ראשון שעבר (10.04.2011) נעצרו בעלה, מאזן ניאז עוואד יחד עם בתו ג'וליא בת ה-16. שני בניה האחרים ג'ורג', בן 21, וחכים, בן 17, נעצרו שבועיים קודם לכן ועדיין מוחזקים במעצר. נוף לא באה סתם לישון אצל אמא, כותב ג'בארין. גם צה"ל לא בא סתם להפוך את הבית של אמא. הוא לא בא סתם לביתה של אלחאג'ה. הם לא הגיעו בשם אללה. גם את הכותרת הקטנה אפשר לשייך בקלות לשם של סרט או הצגה: "המשברים של פאוזייה". לא רע, סמיח.

חבר (ערבי) מביא חבר (ערבי)

חכים עוואד, בנה של פאוזייה, הוא החשוד השני בטבח איתמר. בחקירה התברר כי אביו של החשוד הצעיר, חכים מאזן עואד בן ה-18, הוא פעיל החזית העממית, שבעבר ריצה מאסר בכלא הרשות הפלשתינית על-רקע רצח בת-דודתו ושריפת גופתה. דודו ג'יבריל עואד נהרג בהיתקלות עם כוח צה"ל בדצמבר 2003, והיה אף מעורב בפיגוע באיתמר ביוני 2002, אז נרצחו רכז הביטחון של הישוב וארבעה בני משפחת שבו¹. הצרחות של פאוזייה, הבכי של שהד, והמשברים של האמא המסכנה, המתוארים במאמרו של סמיח ג'בארין, איש תיאטרון ערבי, יכולים להתאים רק למחזה, לא למציאות.