פרשנים, מומחים ומזרחנים נוקטים בימים אלה זהירות רבה מלעסוק בעתידנות במזרח התיכון ונמנעים מהסתכנות בניחושים ובנבואות. זאת, נוכח ההפתעה והתדהמה מגלי ההתקוממות הפוקדים את מדינות ערב. המצב מזכיר לנו את נפילת מסך הברזל והתמוטטות בריה"מ וגרורותיה לפני קצת יותר משני עשורים. אלפי ספרים שעסקו בעתיד הקומוניזם והערכות מצב על התרחישים במדינות הגוש המזרחי הושלכו לסלי האשפה.
האמת היא, כי תמונת המצב במדינות שהיו מאחורי מסך הברזל העידה כי העניינים לא יכלו להימשך, וכי השינוי היה צפוי. בריה"מ שכבשה את החלל, נכשלה בהבטחת רמת חיים סבירה לעמה. גם במרבית מדינות ערב בימינו שוררים תנאים בלתי נסבלים - עוני, שחיתות, דיכוי, עריצות ואפליה - המאותתים כי חייב לבוא שינוי.
שאלת מיליון הדולר שהעסיקה את המומחים הייתה: איך ומתי יבוא הפיצוץ.
מייחסים חשיבות יתר לתפקידן של התקשורת ושל הרשתות החברתיות בפרוץ ההתקוממויות במדינות ערב. בכך יש מעט הגזמה. כי הגורם להתקוממות אינו התקשורת בערוציה השונים, אלא המצב החברתי והכלכלי. שום ערוץ טלוויזיה כמו אלג'זירה אינו מסוגל להוציא את ההמונים לרחובות, לעבור את מחסום הפחד מפני התעמתות עם כוחות הביטחון ולסכן בכך את חייהם. התקשורת והרשתות החברתיות הן בסך-הכל קטליזטור המאיץ את ההתקוממות, אך לא הגורם לה.
משטר הבעת' בסוריה כה משוקץ שהוא חייב מיתה. זהו משטר של מיעוט נחות המדכא את הרוב זה 48 שנים. מדובר במשטר מושחת, שהפך את כלכלת המדינה למונופול של קרובי הנשיא - משפחת אסד מצד האב ומשפחת מחלוף מצד האם. זהו משטר שביצע שורת רציחות של אנשי ציבור בלבנון, ובראשם ראש הממשלה רפיק אלחרירי. זהו משטר מבודד ושנוא על-ידי מרבית מדינות ערב, בגלל הפיכתו לכלי שרת בידי אירן החותרת נגד מדינות ערב, ותמיכתו במלחמתה של אירן נגד עירק במשך שמונה שנים.
שנאה נטולת רסן כשפרצו המהומות בתוניסיה, במצרים ובלוב, שמחו שליטי סוריה, שפשפו ידיהם בהנאה והכריזו כי זוהי מהפכה איסלאמית של חמינאי.
בשאר אסד הכריז בראיון ל"
וול סטריט ג'ורנל", כי משטרו מצוי בחוף מבטחים וכי הוא מוגן מפני סכנת ההתקוממות. אך בסופו של דבר, צונאמי המרד מגיע לביתו, ואירן בת-בריתו אינה יכולה להושיע.
אם ייפול המשטר או ייחלש ויזדעזע, לא יהיה בעולם הערבי מי שיזיל דמעה.
קווי הפסקת האש עם סוריה הם הרגועים ביותר שיש לנו זה 37 שנה. הם רגועים אפילו יותר מן הגבולות עם מצרים ועם ירדן, שעמן יש לנו הסכמי שלום. הסיבה לכך ברורה: המשטר הסורי יודע מה צפוי לו אם יתגרה בנו. לכן, הוא נרתע מהתקפה ישירה ומנסה להפעיל נגדנו גורמים כמו חיזבאללה וחמאס. יתר על כן, המשטר הסורי שואף לשרוד, והתגרות בגולן תעלה לו באובדן שלטונו.
יחד עם זאת, שנאתו של בשאר לישראל היא נטולת רסן, והנה רק שתי דוגמאות לכך:
- ב-27.3.2003 בראיון ארוך שנתן בשאר לעיתון "אלספיר" הלבנוני הפרו-סורי, נשאל אם ישראל תיסוג מהגולן, ייכון עמה שלום, ועל כך השיב: "לא. כי ישראל היא גוף זר השתול בלב המולדת הערבית. כמוה כמו הכורדים".
- ב-13.8.2006, עם סיום מלחמת לבנון השנייה, קיים בשאר מסיבת עיתונאים שנכחו בה 1200 עיתונאים. הוא התפאר במה שמכונה "הניצחון האלוהי" של חיזבאללה, ואמר כי יש לו חלק בכך. לאחר שתיקה קצרה, הוא פלט את המשפט הבא: "אתם יודעים עד כמה אנו שונאים את הישראלי".
בימים הראשונים של המרד בסוריה, טיכסו בשאר ו
אחמדינג'אד עצה והחליטו לנסות לייצא את המשבר לכיוון ישראל. הניסיון בכיוון חיזבאללה נכשל, בגלל הלקח שלמד נסראללה ממלחמת לבנון השנייה. לכן, הופעל הלחץ על חמאס ברצועת עזה. בתיאום עם ח'אלד משעל, אחמדינג'אד ובשאר, החל ירי מסיבי של טילים לכיוון ישראל. גורמי הביטחון והממשלה בישראל נקטו צעד מתוחכם: התגובות היו נקודתיות וכואבות, אך ישראל לא נגררה לפעולה נרחבת, ובכך הכזיבה את ציר הרשע ואילצה את חמאס לבקש רגיעה.
תופעה מעניינת היא, כי ישראל אינה נזכרת בהפגנות בסוריה. לא הונפה ולו סיסמה אחת נגד ישראל, לא צעקו "מוות לישראל ולארה"ב" ולא נשרף אף דגל של שתי המדינות.
יהיה אשר יהיה בסוריה, אפילו אם משטרו של בשאר לא ייפול בקרוב, הוא מזדעזע ונחלש. גם אם יצליח לשרוד, הוא יהיה יותר שנוא ומאויים מבפנים, ועיקר מאמציו יתמקדו בהישרדות ובשמירה על קיומו.
סוריה היא משענתה של אירן, בהיותה המדינה הערבית היחידה המגבה אותה והמהווה חוליית קשר לתומכיה - חמאס וחיזבאללה - בעולם הערבי. לכן, הידרדרות המצב בסוריה תקרין על ציר הרשע - אירן, סוריה, חיזבאללה וחמאס - וזה ילך וייחלש.