כרס"ן צעיר נדרשתי להוביל את לוחמי "סיירת שקד", במסגרת פעילות צה"ל להדברת טרור באינתיפאדה הראשונה (1972-1971) - לאחר רצח בני משפחת ארויו הי"ד בשערי עזה. בתחילתה, הורה שר הביטחון (משה דיין ז"ל) לאבטח את הכבישים ולהימנע מלהיכנס למחנות כדי "לתת לפלשתינים להתבשל במיץ של עצמם"; מה שאיפשר להנהגת הפתח להשתלט על המחנות, לגייס מתנדבים רבים וחופש פעולה להכשרתם - מסד להתקוממות אזרחית משולבת בטרור.
לעת ההיא, צה"ל היה חסר בידע להתמודד מול טרור משולב באוכלוסיה; מה שהביא את אבירי הביטחון לפצל את הכוחות לחוליות בנות 5-4 לוחמים - מורשת פעילות "הכלניות" בתקופת המנדט הבריטי, בלוויית "עוצרים" שבהם רוכזו התושבים לכיכר הכפר, בעוד משת"פ היה מצביע על תומכי פתח לשם מעצרם.
מיותר לציין כי פעילות אווילית שכזו, לא תרמה ולו כלום זולת התשת כוחותינו. משום שלוחמי הפתח הקיפו עצמם בעשרות ילדים כהתרעה מפני חיילי צה"ל. וכפי שהתברר, "שיטת העוצר" השתקפה כסתם הטרדה, משהובהר כי לא נמצא ולו מחבל אחד, שהיה מוכן להגיע לכיכר כדי להיעצר. ואם לא די במעשי האיוולת - חוליה בודדת שסבבה בין מאות ולעיתים אלפי אזרחים, שידרה חולשה שהיוותה עידוד לתקיפתה בידי ההמון.
לפיכך, תרגמתי את הנחיית אלוף הפיקוד (לפתח שיטות אפקטיביות) לשיטה שונה, שעקרונותיה היו ריכוז מאמץ של כל הכוח שבידי, ושימור תמידי של הפתעה "בשיטת הפעולה, במקום ובזמן"; מה שאיפשר ללוחמי "סיירת שקד" לתפוס מעל ל-96% מהמבוקשים, מבלי להרוס ולו בית אחד של המחבלים - וחרף המאמץ וההקפדה, נפגע בכל תקופת הפעילות אזרח אחד בלבד. ומאז, לאורך חמש-עשרה שנים, שקטה רצועת עזה.
ב-1986 התנהלו במטכ"ל ובפיקוד הצפון דיונים במטרה להעתיק את קו המוצבים מאזור ה"אוולי" לקו חדש (ממנו נס, במה שמכונה "היציאה מלבנון"). מאחר שזיהיתי כי תרומת קו המוצבים שואפת לאפס זולת היותם מטרות לפיגוע, גיבשתי תוכנית אלטרנטיבית (שהוצגה למטה פצ"ן) - עיקרה: הוצאת כל הכוחות מלבנון, ומעת לעת הכנסת כוח על-אוגדתי, על בסיס "המובלעת הנוצרית", לפרק זמן של יממה; מה שהיה אמור להביא להפסקת ההתשה העצמית, לשייר הרתעה, לאתר ולפגוע במחבלים, לאסוף מודיעין ולהשמיד מצבורי תחמושת.
הסתבר כי אבירי הפיקוד והמטכ"ל העדיפו לשמר את מורשת קו בר-לב, והנצחת שחיקתו הרבה. סיבה, שבגינה נסו שלא לאחר כבוד מאדמת לבנון - וכהרגלם בטרם היציאה מלבנון נמנעו לקבל את עצתי, להכניס שתיים עד שלוש אוגדות, כדי לאפשר יציאה מסודרת ולשייר הרתעה מספקת - לשלום ישובי הגליל.
משפרצה האינתיפאדה השנייה, נדהמתי כאשר צה"ל התעסק על-פי הנחיית שר הביטחון (
יצחק רבין ז"ל) ב"שבירת עצמות", וכבעבר, גימד את עוצמתו בדמותה של חוליה בודדת מול מאות ולעיתים אלפי אזרחים. הוכחה כי לקחי האינתיפאדה הקודמת לא הופקו ובעצם נעלמו כלא היו. על כן, ובכל כוחי, פעלתי לשכנע את מקבלי ההחלטות, לפעול על-פי שיטת ריכוז הכוח שהוכחה כנכונה. אך לא למרבה הפלא, נדחו דרישותיי אחת לאחת, בתואנה "כי האינתיפאדה היום איננה דומה כלל לקודמתה". ואכן, בשונה מקודמתה ב-72', הובס צה"ל בזו של 1987, מעמדה של ישראל במשפחת העמים נפגע אנושות, בעוד אלפי אזרחים משני צידי המתרס שילמו על הכשל בדמם.
אירועים אלה (והמלחמות בכללן) מצביעים על רתיעה מובנית אצל קברניטי צה"ל להפעלת כוחות גדולים - זולת במצב של אין ברירה. מצאתי כי סיטואציה בלתי נסבלת שכזו איננה מכת שמיים, אלא תולדה של מחדל בהכנת הצבא למלחמה.
ללא קושי ו/או התניה בידע צבאי, ניתן להבחין כי ב"מישור הכמותי" רוב רובם של האימונים מכוונים לדרג המבצעי (אימוני פרט, חוליה, כיתה, מחלקה, פלוגה וגדוד), בעוד כמות אימוני מערכות הפיקוד והשליטה (חטיבה, אוגדה, גיס, פיקוד והמטכ"ל) מזערית ומצטמצמת ככל שעולים במדרג הפיקוד. ההסבר הרשמי לפגע הרע מעוגן באילוץ תקציבי ובסדר קדימות - אלא שבחינה יסודית ב"תחום האיכותי" של האימונים, מסמנת בבולטות יתר על היותם בחזקת מבחן למפקדים. כאשר בסיומו מתקיים שלב סיכומי התרגיל הדומים לבית משפט חורץ גורל; מה שגורם לרתיעה, ולמי שיש מספיק כוח, גם לדחיית תרגול יחידתו.
דברי ימי צה"ל אכן מלמדים על הרתיעה מהפעלת כוחות גדולים, למרות פגיעתה בתפוקה המבצעית של צה"ל. ובה בלבד ההסבר מדוע נמנעו האבירים מלגייס בטרם "יום הזעם" (הפלשתיני) שלוש חטיבות מילואים במטרה להכין אותם בגלוי ומבעוד זמן, קבל עולם וכנגד מפגינים בפוטנציה. ומשכך לא עשו בעבר וגם היום, נדרשת הפנמה בדרג המדיני, בתקשורת ובציבור - בצורך בבדק-בית יסודי, במטרה להפוך את תאגידי החילות והזרועות שאין כמותם לצבא של ממש.