לפני כמה חודשים שמעתי את חיים אברהם מדבר על בנו. על הכאב שבחוסר הוודאות בקשר לגורלו. אלו היו ימים של תמימות. לפני שידענו על קלטות וידאו מוסתרות באו"ם ועל חשדות של שיתוף פעולה מטעם החיילים ההודים. לפני שחלמנו שאם תימצא קלטת, יעז מישהו לטשטש את פני החוטפים. חיים אברהם עלה על הבמה, לפני הופעה של להקת כוורת, וביקש מאיתנו לזכור את הבנים שלו ושל שאר משפחות החטופים. הוא ביקש מאתנו לעזור בכל דרך שנוכל.
כולנו השפלנו עיניים. מרגישים אשם על נוכחותנו במופע בידור בתקופה קשה שכזו. מישהו העיר בחוסר טאקט ישראלי: "טוב, מתי מתחילה ההופעה?". כולם נעו באי נוחות, והוא השתתק, מבין עד כמה ההערה שלו לא במקום. חיים אברהם ירד מהבמה כשהקהל שותק.
כמו אותו אחד, יושב היום אהרן ברק בראש צוות השופטים שלו ואומר את המילים הבאות: "מודעים אנו למאמצים המושקעים בעניינו של רון ארד ושל חיילנו ואזרחינו החטופים. משוכנעים אנו כי אין בפסק דיננו זה כדי לפגוע במאמצים אלה". והורי החטופים יורדים מהבמה כשראשם מושפל. לבד. כל כך לבד. ולהקת הבידור של בית המשפט העליון יוצאת לעיתונות ומספרת על מוסריות ההחלטה. מבהירה לכולנו איך הם יודעים מה טוב בשבילנו.
ואני שואל: מי שמך, אדון ברק, לקבוע אם פסק דינך אינו פוגע במאמצי המדינה?
האם יתכן שעובייד ודיראני יפגשו עם אנשי הצלב האדום, יחזרו בפניהם על שלל המצאות וסיפורים דמיוניים שאינם נכונים על יחס זוועתי מצד הישראלים? האם נחכה לפרסומם של הסיפורים השיקריים האלו בעיתונות הזרה בטרם נבין שמדובר בגרימת נזק נוסף למדינה? האם יתכן שבזמן שכוחות הביטחון לא יכולים לשער אפילו מה עלה בגורלם של אחינו, ובזמן שאנשי האו"ם מכסים את פניהם של חוטפי אחינו - נשב אנחנו ונשאל את עצמנו: כיצד להיות ולהראות הומנים לגדולי האוייבים שלנו?
האם יתכן ששופטי בית המשפט העליון, שרובם אינם בעלי רקע ביטחוני, יטלו את מקומו של ראש השב"כ, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, שר הביטחון וראש הממשלה, ויחליטו מה מהווה סיכון ביטחוני ממשי ומה לא? בית משפט הגון, שרואה את רצון העם, היה קובע שהנושא אינו שפיט. שישנו גורם אחר שמוסמך להחליט, ושהחלטתו אינה חורגת ממתחם הסביר. אם היה מאשר ראש השב"כ את ביקורי הצלב האדום, לא הייתי מעז לומר מילה.
רבים מהכותבים על הכרעת בית המשפט העליון הגדירו אותה כמפתיעה. ואני שואל: זה מפתיע אתכם?
מישהו צריך להזכיר לשופטי בית המשפט העליון, שכמו כל מוסד דמוקרטי, כוחו של בית המשפט תלוי באמון הציבור בו. בדיוק כפי שהפקיר בית המשפט העליון את חוקרי השב"כ המגינים עלינו בשם כוונת המחוקק, כביכול, תוך שהוא הופך מסקנותיה של ועדת לנדוי במחי-יד, כך הוא מפקיר היום את החטופים בידי רבי המחבלים.
וכך יהיה גם בעתיד. עד אשר יבהיר מישהו לשופטי בית המשפט העליון שהם אינם מורמים מעם.
וכמובן, אני בטוח שכולנו נשמנו לרווחה כששמענו שארגון החיזבאללה בירך על החלטת בית המשפט.