ובכלל, מי היה מאמין שיום בהיר אחד תזדקק סין, בעצמה מעצמת-סויה, לחסדיה של ארגנטינה, כדי שזו תוכל למלא את מכסת תצרוכת החזירים שלה. לארגנטינאים הנזעמים לא נותר אלא לחרוק שן. הבשר, שהיה פעם תהילת העולם שלהם, זול ונפוץ יותר מכל מצרך אחר - ירד לפתע מגדולתו והפך למצרך נדיר ויקר-ערך, ככל שהמדובר בבשר איכותי.
במצב החדש שנוצר, בשל מצוקת גידול הבקר, שוב אין הארגנטינאי המצוי יכול להרשות לעצמו לאכול סטייק-"לומו" - בשר הפילה המשובח - או "מוג'חאס" - שקדי העגל המעודנים, שנחשבו תמיד ללהיטי הבשר של הארגנטינאים. במקומם הוא נאלץ להסתפק בבשר סוג ב' וג', שלמען הגילוי הנאות עולים, עדיין, באיכותם על הבשרים המגיעים לשוק שלנו.
ואם לא די בירידה הדרסטית באיכותו של הבשר המשווק בארגנטינה - נאלץ התושב המקומי גם לשלם מחיר כפול ואף משולש על-מנת סטייק-לומו או מוג'חאס, מזו ששילם בעבר.
התייר הישראלי, כמו יתר התיירים הנקלעים עכשיו לארגנטינה, אולי לא יאמין למראה-עיניו, אבל הוא יכול לאט-לאט לשכוח מן האסאדו-ללא-הגבלה של פעם, נוסח "אכול כפי יכולתך". ומי יודע, אולי גם יבוא היום וארגנטינה תעבור מהפך נוסף ותהפוך למדינה קולינרית-צמחונית, ממש כמו נמר או אריה שיאכלו, ביום בהיר אחד, חציר במקום נתח חי.
וחוץ מזה, מרקיז, מי שמשלה את עצמו כי ארגנטינה תוכל, ביום מן הימים, לחזור לשפיותה הקולינרית מן העבר, ייווכח מהר מאוד כי הוא משלה את עצמו בלבד וכי אין שום סיכוי שבעולם להחזיר את הגלגל אחורה. מבחינה אקולוגית פשוט לא ניתן להפוך שוב את שטחי הסויה לשטחי פמפס לגידול בקר.