ח"כ
יוליה שמאלוב-ברקוביץ' הודיעה באולם ירושלים שבכנסת, שם הוקרן הסרט "זכות אבות" בנוכחות חברת הכנסת
רונית תירוש, ובתמיכת חברי כנסת נוספים, על הצעת חוק שתבטל את הוראה 2.5 של פרקליטת המדינה
עדנה ארבל המכהנת כיום כשופטת בבית המשפט העליון.
אלפי אזרחים משוכנעים כי הוראה זו היא הבסיס לתעשיית תלונות הזדון שמפרנסת המוני עובדי מדינה ועורכי דין הטוחנים עד דק גברים יהודיים שנפרדו מבנות זוגן. למרבה הפלא נאמו בכינוס משפטניות ונכחו בו נשים רבות התומכות בחקיקה. הצעה זו מנסה לתקן בדרך חוקית את התקלה הבלתי חוקית שיצרה ארבל כאשר יצאה תחת ידה הוראה אשר מבטלת בפועל חוק חיוני. האם יצליחו המחוקקים למנוע רמיסת בית המשפט על-ידי מאות אלפי נעליים של אזרחים נזעמים אשר ההוראה רמסה אותם באופן כאילו-חוקי?
בעשרת הדיברות, שהם הבסיס לכל חוקי העולם התרבותי, נאסר על היהודים להעיד עדות שקר - לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר [שמות פרק כ']; לפיכך, כל אדם סביר מניח כי במדינת היהודים אסור להעיד עדות שקר וטיעוניו על אודות עדות שקר יישמעו היטב. יתר על כן, פירט התנ"ך את הטיפול המשפטי בעדויות על-פי ספר "דברים", פרשת "שופטים": שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק. לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד--כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף--לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ [דברים ט"ז, י"ח-כ'].
לֹא-יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ, לְכָל-עָוֹן וּלְכָל-חַטָּאת, בְּכָל-חֵטְא, אֲשֶׁר יֶחֱטָא: עַל-פִּי שְׁנֵי עֵדִים, אוֹ עַל-פִּי שְׁלֹשָׁה-עֵדִים--יָקוּם דָּבָר. כִּי-יָקוּם עֵד-חָמָס, בְּאִישׁ, לַעֲנוֹת בּוֹ, סָרָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-לָהֶם הָרִיב, לִפְנֵי יְהוָה, לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם. וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים, הֵיטֵב; וְהִנֵּה עֵד-שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ, כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ. וְהַנִּשְׁאָרִים, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ; וְלֹא-יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד, כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה--בְּקִרְבֶּךָ. וְלֹא תָחוֹס, עֵינֶךָ: נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ, עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן, יָד בְּיָד, רֶגֶל בְּרָגֶל [דברים י"ט, ט"ו-כ"א].
בדומה לארצות רבות, חוקקה גם ישראל חוקים מפורטים נגד עדויות שקר בהשראת התנ"ך. חוק העונשין מגדיר בצורה רחבה מאוד את כל האפשרויות למתן עדויות שקר בהליכים חקירתיים ומשפטיים רבים. עדויות שגורמות לפגיעה בסדרי השלטון, המשפט, ומשבשות עשיית משפט. לפיו:
"המעיד בהליך שיפוטי, ביודעין, עדות כוזבת בדבר מהותי לגבי שאלה הנדונה באותו הליך, הרי זו עדות שקר, ודינו מאסר שבע שנים. עשה כן בעד טובת הנאה, דינו מאסר תשע שנים... הבודה ראיה, שלא בדרך של עדות שקר או של הדחה לעדות שקר, או המשתמש ביודעין בראיה בדויה כאמור, והכל בכוונה להטעות רשות שיפוטית או ועדת חקירה בהליך שיפוטי, דינו - מאסר חמש שנים... מי שביודעין מוסר תצהיר שקר, בין בשבועה או בהן צדק ובין שלא בשבועה ושלא בהן צדק, לפני מי שהוסמך לקבל את התצהיר, דינו - מאסר שלוש שנים... המוסר לשוטר או למי שמוסמך להגיש תביעה פלילית, ידיעה על עבירה כשהוא יודע שהידיעה כוזבת, דינו - מאסר שלוש שנים, ואם העבירה היא פשע - מאסר חמש שנים; ואין נפקא מינה אם הוגשה תביעה פלילית בעקבות הידיעה ואם לאו".
הנחיה 2.5 נותנת הגנה מלאה לנשים מעלילות!!! בשנת 1993 הוציא פרקליט המדינה את הנחיה 2.5 כדי לקבוע את "מדיניות התביעה בהעמדה לדין של עד תביעה ו/או מתלונן שחזר בו במשפט מעדותו במשטרה". הכוונה המקורית הייתה למנוע הפעלת לחץ על קטינים שהגישו תלונה נגד קרוב משפחה בנושאי אלימות ועבירות מין. אלא שהחל בשנת 1996 כיהנה הגברת עדנה ארבל כפרקליטת המדינה. כיאה לתפישת עולמה הכניסה שינויים מהותיים בהנחיה 2.5 אשר לאחר מכן נתנה הגנה מוחלטת למתלוננות זדון בשל השוואת מעמדן לקטין נפגע עבירת מין. על-פי ההנחיה בגרסת ארבל:
1. לא נענשות מגישות תלונות שווא בגלל הענות המשטרה להוראות ההנחיה 2.5, ולא כמתחייב מחוק העונשין תשל"ז 1977.
- על-פי הבנתי, בוטל החוק הזה על-ידי התביעה ואחר-כך על-ידי המשטרה בהוראה נסתרת, בלא שהייתה לגופים אלו סמכות חוקית, ובניגוד לחקיקה ברורה!
2. במקרה של תלונת שווא המשטרה מגרשת אוטומטית וללא שיקול דעת את הגבר מהבית המשותף. למעשה, כך נקבע בפועל פסק הדין במשפט, כיוון שתלונת זדון ממוחזרת בבית המשפט ומביאה מיידית לגירוש ממושך בעזרת צו הרחקה. כיוון שבתי המשפט למשפחה, ובתי המשפט השלום והמחוזי כפופים לבית המשפט העליון שבו מכהנת יוזמת ההוראה הבלתי חוקית הזו, מבוצעת מדיניות בלתי חוקית באופן כאילו-חוקי! יתר על כן, ננקטות נגד הגבר סדרה של החלטות מנהליות פוגעניות במיוחד: הרחקה בפועל מילדיו, אי-יכולת לקבל מסמכים, כסף, תעודות וחפצים מביתו, ועוד. אם יש לו כלי נשק ברישיון, זה נתפס לרוב בתפיסה מנהלית. למעשה, יש בצעד כזה להחריב קריירה צבאית, משטרתית, ביטחונית וכדומה, ללא כל בדיקה.
3. בפועל, המשטרה מתעלמת לחלוטין מתלונות גברים, מסרבת לקבלן, או לפעמים הופכת את המתלונן לחשוד בניגוד לראיות ברורות. כך הופכת המשטרה בעצמה לממציאת ראיות בדויות! בעניין זה אני מסתמך על שפע של מסמכים אשר קיבלתי מגברים ישראלים ברשת.
4. בנות מתלוננות נגד אימהותיהן, ותלונות אימהות של הגברים אינן נחשבות כלל בעיני המשטרה. רק מתלוננת גרושה (מגרשת גברים) נחשבת לאישה מתלוננת במעמד נפגעת עבירה. לפיכך יכולה גרושתו של הגבר לחדור לבית אמו ולהכות שם את בתו, ואז להיחשב במשטרה כנפגעת עבירה בעלת זכויות למרר משפטית את חיי המוכים שנחקרים כעבריינים!
כך הפכה הוראה 2.5 של הפרקליטות את המשטרה לנוגשת אלפי גברים מדי שנה מאז שנת 1996! הנה
חוות דעתה של עו"ד יפית אוליאל בתוכנית הבוקר המקצוענים ששודרה בערוץ 10 בשנת 2009.
למשטרה אין סטטיסטיקה אמיתית והיא עושה מאמץ מכוון להסתיר לרוב את האמת מאחורי סטטיסטיקה מכובסת. בשנת 2002 נפתחו 20.153 (עשרים אלף מאה חמישים ושלוש) תלונות על אלימות במשפחה. עקב כך בוצעו 4573 מעצרים. עולה כי המשטרה בעצמה הבינה כי 15.580 (חמישה עשר אלף חמש מאות ושמונים) מהתלונות היו תלונות כזב שאינן מצדיקות מעצר. באותה שנה הורשעו 1000 גברים בדין (ע"פ אורית אדטו). לפיכך היו 3573 מעצרי שווא שפגעו בחירותם הבסיסית של הגברים.
על כל גבר שהורשע היו יותר מ-19 גברים שנחקרו לשווא וחלקם נעצרו לשווא!
גם בין המורשעים יש כאלו שלא עברו כל עבירה. חוק אלמ"ב מאפשר הרשעה בעבירה שטרם בוצעה, וענישה קשה בזוטות. השלכת גביע-קוטג' לרצפה נחשבת לפיו לאלימות קשה. זהו חוק שאין דרקוני ממנו בארץ ואין כמוהו בעולם. סביר להניח כי מרבית המורשעים לפיו הם בעצם קורבנות אלימות נשית לתפארת. כיום נחקרות כ-25,000 תלונות כזב נגד גברים מדי שנה, בהתחשב בגידול הטבעי באוכלוסיה. פעילות זו היא יותר ממחצית פעילות החקירה של המשטרה כולה. למרות זה אין למשטרה הישגים ונרצחות מדי שנה עדיין כ-12 נשים. לעומת זאת, המשטרה "מתברכת בהישג חדש", ומתאבדים כ-60 גברים שאינם יכולים לשאת עוד את ההתאכזרות כלפיהם. כך גרמו החוק והוראה 2.5 להתאבדותם של פי חמישה גברים מבלי שהצילו אישה אחת!
המשטרה מקפידה להסתיר היטב את ההוראה המעשית שעל פיה היא פועלת ליישום החלטה 2.5 ומספרה 30.300.226. הסיבה העיקרית להסתרה היא בושה. במאמר שפרסם נצ"מ (בדימ.) ד"ר פיני יחזקאלי בירחון 187 של "מראות המשטרה", כתב הקצין על מתלוננות הזדון כי "קבוצת אוכלוסיה זו היא הבעייתית ביותר, כיוון שמחד-גיסא, הנזק שהיא גורמת לתהליך הטיפול הוא כבד, ומאידך-גיסא, גורמים שונים במערכת אכיפת החוק כמעט שאינם מעלים את הנושא, בשל החשש מתגובתם של ארגוני נשים וארגוני עבודה סוציאלית. מדובר באוכלוסיה 'טפילה' המנסה לעשות שימוש לצרכיה במנגנון אכיפת החוק, להשגת עמדת יתרון על הצד השני, במאבקי גירושין ומאבקים על רכוש וגם על-רקע מניעים רגשיים כמו נקמה. כיום רובן המכריע של התלונות במשטרה על אלימות במשפחה מביאות למעצר החשוד. זה קורה גם כאשר התשתית הראייתית חלשה, כאשר אין סימני פגיעה וכאשר החומר היחיד הנמצא הוא גרסאות סותרות של המעורבים (הסיכויים גבוהים במיוחד בשעות אחר-הצהריים, הערב והלילה, כאשר הקצינים התורנים בתחנות, בדרך-כלל, אינם מקצועיים, ויודעים כי עדיף מבחינתם שישגו בביצוע מעצר שווא על פני שחרור בעייתי, שיכול גם לפגוע בקורבן וגם בהם ובקריירה שלהם). מעצר שווא בתחנת המשטרה יכול להגיע להארכת מעצר בבית המשפט ואף להגשת כתב אישום, למרות שאין בתיק מאומה, וסופו להסתיים בזיכוי החשוד. על כן, רבים היום המקרים, שבהם מקבלות נשים, הנמצאות במאבקי גירושין 'עצות חבריות', ולצערנו מה שחמור מכך, אף הנחיות מעורכי-דינן להגיש תלונות שווא".