אל נא תטעו, קוראים נכבדים, אינני מהנדס אלקטרוניקה, נהג או טכנאי קירור, בעלי מקצוע מכובדים, אשר, אם יותר לי להכלילם בהכללה גסה, אינם עוסקים בענייני הרוח למחייתם.
בניגוד לאלה, את תאריי האקדמיים, שניים לעת עתה, למדתי בפקולטה למדעי הרוח. לא זאת בלבד, אלא שאני חוטא בכתיבה יוצרת מעת לעת, מאמרים וכן פרוזה שטרם פורסמה, הנני נגן חובב וחולם מקצועי. למחייתי אני עובד כמורה ללשון, הבנה והבעה, ומקפיד לעודד את תלמידיי להביע עצמם היטב, בכתב ובעל-פה. עושר לשוני ובקיאות בשפת האם הם המפתח לעתיד. כלום אינני ראוי לתואר זה?
טוב אעשה אם אפרט תחילה את מקורות מאוויי. אנשי רוח (או אישי-רוח) ניחנים בתכונות רבות המרימות אותם מעם. יכולת ההבחנה הברורה בין הצודק ובין השוגה, בין הטהור ובין הטמא, בין האמת ובין השקר, יכולת הבחנה זו היא רק תמצית מהותם של אנשי הרוח. אנשי הרוח נוטים להשפיע, קולם יישמע למרחקים, בעודם זועקים חמס או זועקים לטובת החמאס, וכי מדוע שלא יזעקו? לנגד עיניהם נראית אך ורק טובת הציבור, העם הפשוט ונבחריו אשר אינם מסוגלים לראות את הדרך הנכונה וזקוקים לאנשי הרוח, לרועים הללו, שיילכו לפני העדר.
אין איש-רוח כאדם הפשוט, וכך, בעוד האדם הפשוט עומד חסר-אונים, כאותו ק' בטירתו של קפקא, מול המנגנון הביורוקרטי העומד למחצו כמקק, כאשר איש-הרוח נתקל בעוולה, ולו הפעוטה שבפעוטות (הרי לאנשים גדולים בעיות גדולות), נקל לו, לאותו איש-רוח, לצאת במחאה כנגד עוולה זו, בטרם זו תשפיע על חייהם של כלל אזרחי המדינה. או-אז, יילך איש-הרוח, ויקבץ את חבר מרעיו, ויעשו מעשה: מכתב, עצומה, הפגנה או הכרזה. כל הדרכים כשרות בבואם למנוע עוולות, וההצלחה רבה: העיתונים זועקים בכותרותיהם הצבעוניות "אנשי רוח עשו כך" או "אנשי רוח אומרים כך". ואני, כאזרח מן השורה, מתקנא בהם, ביכולותיהם, ומבקש להיות כמותם.
כלום לא נזכור כיצד רעשה
הארץ כאשר התאגדו להם אנשי-רוח והכריזו על הקמת מדינה פלשתינית בגבולות תל אביב? כלום לא הזדעזעה האדמה כאשר הודיעו אנשי-רוח כי מבקשים הם לנהוג בהתאם לצו מצפונם ולהימנע מעלייה לבימת היכל התרבות באריאל?
ידוע ידעתי כי אנשי-רוח בדרגות הרמות, שחקני התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה, ניחנים במתת הנשיאה, דהיינו, הם יכולים ונושאים מדי ערב, בכל הקרנה ובכל הצגה, מילים אשר נכתבו על-ידי אחרים, ואנשי הרוח הללו חוזרים ואומרים אותן שוב ושוב. מה לי להלין על כך, אני, המורה הפשוט, אשר חרף השעות המרובות שאני מלמד בכל יום, מעולם לא השכלתי לחזור על דבריהם של אחרים, לכל הפחות, לומר שוב את הדברים אשר אמרתי ארבעים דקות קודם לכן. שאלות נשאלות ותשובות מושבות, ואיני יכול שלא לטמא דבריי בהסבר נוסף ובהדגמה אחרת, שונים מקודמיהם.
אמנם קהל מאזיניי מתכנס להאזין לדבריי הרבים ארבע פעמים בכל שבוע, אך זהו קהל שבכפייה, וייתכן כי בעצם היותי חלק מן המערכת, ייתכן כי היסודות הפשיסטיים המפעפעים בי באים לידי ביטוי, ועל כן סברו הקובעים כי אינני ראוי לתואר "איש-רוח".
אנשי-רוח מסוג אחר ונעלה לא פחות מהסוג הקודם הם הסופרים, המשוררים והמחזאים. לצערי, יודע אני כי לעולם לא אוכל להימנות עליהם, גם אילו הייתי מפרסם מבחר מכתביי בהוצאת ספרים מוכרת. הסופרים והמשוררים המכונים "אנשי-רוח" ניחנו בתפישה מחשבתית מופשטת וכוללנית, אשר אני, כיתר ההדיוטות, לא יכול ולא אוכל להכיל. סוגיות כגון תרומתו של סופר פלוני לשלום ולקירוב הלבבות, או מועמדותו הצודקת של פלמוני לפרס נובל לספרות אינן נהירות לי דיין. עיניי העכורות נכשלות בהביטן מבעד לרובדי יצירותיהם. הפשט – רק אותו אראה ואשכיל להבין – תיאור החברה ה
ישראלית בה גדלתי כחברה גזענית וחסרת רחמים, ומנגד, תיאור אותנטי של סבלות הערבים. לו רק יכולתי לרדת לעומקם של דברים.
אתנחם בעובדה כי גם מגדולים ומחכמים ממני, סופרים, משוררים ומוזיקאים אשר לקרסוליהם לא אגיע, וגם מהם נשללה הזכאות לתואר מכובד זה. תרתי אחר אזכור לתואר "איש-רוח" עבור אחד, סופר צנוע, זוכה פרס נובל לספרות, אשר תרומתו לפרוזה ולשפה העברית אינה מוטלת בספק, ונוכחתי כי איננו מוזכר כאיש-רוח כלל. רבים נוספים מבין יוצרי ארצנו לא זכו ולא יזכו לתואר זה.
מאחרים, למשל, אורי צבי גרינברג, משה שמיר ואף נתן אלתרמן, נשלל התואר הנזכר בהיותם בשיאם, ומאז נזכרים הם בכתב לפי עיקר יצירתם, זה משורר וזה סופר, אך לא יותר. מה רב הוא העלבון.
הממונים על הענקת התואר סברו, וככל הנראה בצדק, כי היוצרים שהוזכרו בפסקה הקודמת אינם מסוגלים להבדיל הבדלה שלמה בין טוב ובין רע. איש אינו מייחס חשיבות לסופרים ומשוררים סתם.
בכל מאודי אני מבקש להתקרא "איש-רוח". הלוואי שבקשתי זו תתמלא יום אחד.