התורה היא נצחית ועל כן אקטואלית תמיד. נכון שכבר אמרנו את זה לא פעם, אבל יש הרבה תועלת בחזרה על אמיתות נצחיות, זה מועיל בכך שמעניק לנו כוחות לעמוד איתן מול גלי השקר המאיימים להציף אותנו. מה גם שפרשת השבוע שלנו, פרשת קֹרַח, היא הכי אקטואלית והכי נוגעת לנו, לחיינו פה במדינת ישראל. כי הרי מה הייתה הבעיה עם קֹרַח - הוא בסך-הכל דרש להנהיג משטר דמוקרטי בטענה הנצחית [במדבר ט"ז]: כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'. צודק, לא?! ולמרות זאת התוצאה מבחינתו ומבחינת הנלווים אליו, ראשי המפלגה שהקים מהיום להיום, התוצאה הייתה קשה ביותר, תקדימית: [לב] וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. [לג] וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים--שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל.
כדי להבין מדוע זו הייתה התוצאה, צריכים להתבונן מעט ברמזים המוצפנים בפסוקים הראשונים של הפרשה, רמזים שרבותינו ז"ל פיענחו עבורנו. אלה הפסוקים: [א] וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת--בְּנֵי רְאוּבֵן. [ב] וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. [ג] וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם--כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'. המילה הראשונה בפרשה, וַיִּקַּח, מופיעה עוד כמה פעמים בתורה. כמו למשל [בראשית ב']: [טו] וַיִּקַּח ה' אֱלֹקִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. או גם: [כא] וַיַּפֵּל ה' אֱלֹקִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. בכל הפעמים שמילה זו מופיעה בתורה, אונקלוס מתרגם אותה "וּדבַר" כאשר הפעולה מתייחסת לאדם, כמו בפסוק הראשון כאן, או "וּנְסִיב" כאשר הפעולה מתייחסת לחפץ, כמו בפסוק השני כאן.
בפרשה שלנו, זו הפעם היחידה שאונקלוס מתרגם את המלה וַיִּקַּח, וְאִתְפְּלֵג. רש"י עומד על כך ונראה כי בעיניו זהו המפתח להבין את כל מה שקרה בהמשך: וַיִּקַּח קֹרַח - לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה; וזהו שתרגם אונקלוס 'ואתפלג' נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת. גם לפני הסיפור של קרח היו מחלוקות על משה ואהרון וגם אחריו הן לא נעדרו. אבל קרח היה הראשון להחזיק במחלוקת, להפוך את המחלוקת לאידיאולוגיה. ובאמת, מה הבסיס הרעיוני להשקפת העולם המוזרה של קרח? בהנחה (מבוססת) שהוא היה חכם גדול שידע היטב את התורה וגם היה צדיק לא קטן, סביר להניח שהיו לו נימוקים תורניים כבדי-משקל. אומנם התוצאה מלמדת שהוא טעה בגדול והתורה מספרת לנו על כך כדי שנדע להיזהר מִלֶּכֶת בדרכו של קרח, אבל כדי שנצליח להיזהר - כדאי שנבין את הבסיס הרעיוני שלו.
בִּכְלָלוּת, הטענה של קרח הייתה שרוחניות וגשמיות אינן מתאחדות ואינן אמורות להתאחד. הטענה שלו ושל אנשיו כלפי משה ואהרון היתה: כָּל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'. אתם עמלים להקרין קדושה אל כל העם, להשרות את שכינתו יתברך על כל יהודי באשר הוא, אבל לא זו הדרך; מדרגת הקדושה של הכהנים אמורה להיות נבדלת לחלוטין ממדרגת הקדושה של העם. זה שמשה מלמד תורה לכל העם ואהרון יוצא מן המקדש כדי להשכין שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו - זו חריגה קשה, זה כמעט חילול הקודש, לדעת קרח. הכהנים אומנם אמורים לשמור את עצמם במדרגת קדושה נעלית ביותר, אבל זה לא נוגע לכלל העם שאכן כֻּלָּם קְדֹשִׁים אבל בלי שום יחס למדרגת הקדושה של הכהנים.
ומהיכן בא לקרח הרעיון הזה, שיש לשמור על ההבדלה בין דרגת הקדושה של הכהנים לבין דרגת הקדושה של העם? הרעיון בא לו ממעשה בראשית. שם כתוב: [ו] וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. [ז] וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. המים רומזים לחוכמה. המים שמעל לרקיע הם החוכמה העליונה, התורה, והמים שמתחת לרקיע רומזים לחוכמה התחתונה, למדעים. ביום השני, הקב"ה יצר מציאות שבה הם נראים נפרדים זה מזה ואף מנוגדים זה לזה. חז"ל אומרים שביום הזה (בפעולה הזאת) נבראה המחלוקת ועל כן לא נאמר "כי טוב" ביום השני. ביום השלישי נאמר פעמיים "כי טוב", שכן ביום הזה יצר הקב"ה את האפשרות לבטל את המחלוקת ולשוב לאחדות. קרח חלק על משה שסבר ולימד כי המשימה שלנו היא ליצור גשר, חיבור בין המים העליונים לתחתונים.
אחדות היא המרשם לחיים
משה לימד שהשליחות שלנו בעולם היא ליצור אחדות, וזו תיתכן אך ורק במסגרת הגבולות שקבע הקב"ה בעולמו. כלומר, אחדות מתוך הריבוי ולא כטענה שטען קרח, כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים. לדעת משה, הטענה הזאת של קרח דווקא מנציחה את המחלוקת, והוא כמובן צדק. שהרי עובדה היא שיש הבדלה בעולם, יש מחלוקת, "גבולות חלק הקב"ה בעולמו" כמו שראינו בציטוט דלעיל מהיום השני של מעשה בראשית. יש מים עליונים ויש מים תחתונים, יש יום ויש לילה, יש מים ויש אש, יש איש ויש אישה וכן הלאה, הפכים שתכליתם להשלים זה את זה עד שמגיעים לאחדות מוחלטת כרצון הבורא יתברך. והאחדות, ההשלמה ההדדית, תיתכן אך ורק על יסוד המודעות שעצם הוויית הנבראים היא אך ורק מכוחו של הבורא יתברך שמהווה אותם בכל רגע מחדש. והאחדות בבריאה מתגלה כאשר הנבראים עושים את רצון בוראם מתוך אותה מודעות של התהוות מתמדת.
קרח לא הסכים עם הנחת היסוד הנ"ל; הוא סבר שהקב"ה נעלה מכדי שיהיה איכפת לו כיצד ננהל את העניינים החומריים שלנו, כמו עבודת האדמה וכדומה. כנ"ל, הוא טען שהקדושה אומנם שורה על עם ישראל באופן כללי אבל אין שום מקום לעמול, כי אין אפשרות להצליח, בחיבור הגשמיות עם הרוחניות. במילים אחרות, מי ששייך לרובד של עובדי כפיים, לעולם לא יוכל להתעלות בקדושה ובטח שלא למדרגת קדושה של הכהנים. כלומר, הפירוש הפנימי לטענה שהטיח קרח כלפי משה ואהרון: וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה', הפירוש הוא שאין טעם ואין צורך להתאמץ להעלות את כולם במעלות הקדושה, כי זה לא יכול להצליח. מה שיוצא מזה הוא שאליבא דאמת, הטענה של קרח כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, אבל אינם יכולים להתעלות במעלות הקדושה מעבר למעלה שהטביע בהם הקב"ה, מבטלת למעשה את עניין הקדושה מכל וכל. כי "קדושה" פירושה הבדלה, ואם כֻּלָּם קְדֹשִׁים, אין הבדלה וממילא אין קדושה.
השיטה של משה אומרת שהקב"ה קבע לנבראים תפקידים, וכדי שיוכלו למלא את תפקידם, טבע בהם הבורא יתברך את התכונות המתאימות למילוי התפקיד שלהם בעולם. זה נכון לגבי כל הנבראים שבכל העולמות, קל וחומר שזה נכון ביחס לאנשים וקל וחומר בן בנו של קל וחומר שזה נכון ביחס לעם ישראל בכלל ולאנשים בתוכו בפרט. כי לעם הזה נקבעה משימה כללית, לחשוף את מציאות הבורא יתברך בבריאה. לצורך מילוי משימה נכבדה זו, "חלק הקב"ה גבולות בעולמו" ובין השאר מינה אנשים מסוימים, כגון משה ואהרון, לתפקידים מוגדרים. את תפיסת העולם הזאת קיבל משה מהקב"ה ועמל להנחיל אותה לכל פרט בעם ישראל. הכוונה היא שכולם יחיו במודעות של אחדות המטרה שהיא גילוי כבוד ה' בעולם, ובו בזמן יזכרו שלכל אחד יש התפקיד הפרטי שלו בדרך אל אותה מטרה וכך לא יבקשו לעצמם תפקידים שאינם שייכים להם.
במילים אחרות, הקו המנחה של משה רבינו הוא חתירה אל האחדות המלאה מתוך מודעות והסכמה לשוני שבין הפרטים. בדיוק בהתאם לסדר שקבע הקב"ה במעשה בראשית, שתהיה הבדלה (כלומר מחלוקת) מובנית בבריאה כאשר התפקיד שלנו הוא לגלות את האחדות שמעבר לפילוג המובנה, את האחדות שלפני היות הבריאה, אותה אחדות שמהווה את הבריאה כולה בכל רגע מחדש. אבל קרח העדיף "להחזיק במחלוקת" לטעון שהמצב הטבעי הוא מצב של מחלוקת ואין שום דרך להגיע לאותה אחדות שמעבר לפילוג. בכך מסביר הזוהר הקדוש את עונשו החמור של קרח; כי בחתירתו להנצחת המחלוקת למטה, בעם ישראל, חתר גם, אולי שלא מדעת, להנציח את המחלוקת גם למעלה, במעשה בראשית, למנוע את תיקון העולם כרצון הבורא יתברך. וכאמור, התיקון הזה הוא חשיפת האחדות השורה בתוך ריבוי פרטי הנבראים.
עד כאן דיברנו על פרשת השבוע, ומה עם האקטואליה? ובכן, אם מישהו מוצא איזה דמיון בין השקפת העולם שייחסנו למשה רבינו ובין הדרך שבה אנחנו מנהלים את עניינינו פה בארץ המובטחת, הוא ודאי רואה מהרהורי לבו. חושב שהוא חי במדינה יהודית או משהו כזה. לעומת זאת, מי שרואה דמיון בין תפיסת העולם של קרח ובין הנחות היסוד של מדינת ישראל, הוא ודאי צודק. שהרי אצלנו כידוע, הפלגנות היא השלטת; היא כתובה בחוק שאף אחד לא יכול להיבחר לתפקיד של מחוקק אם לא ישתייך לאיזו מפלגה או יקים לעצמו אחת כזאת. היא מככבת בבית הנבחרים שלנו בריבוי המפלגות שאינן מסכימות ביניהן בשום נושא ואפילו בתוכן חוגגת המחלוקת. היא צועקת מכותרות העיתונים בחשיפה והבלטה מכוונת של כל הרע והמכוער. ומגיעה עד לבתים הפרטיים באחוזים מבהילים של גירושין ר"ל. הוא אשר אמרנו, אחדות היא המרשם לחיים.