הצהרתו, הלא מפתיעה כלל וכלל, של
אריה דרעי ולפיה בכוונתו לשוב לחיים הפוליטיים במסגרת תנועה כלשהי, שכרגע הוא איננו יכול לשים עליה את האצבע, גרמה לזעזועים בפוליטיקה הישראלית. בזה אחר זה יצאו מחוריהם מתנגדיו ותומכיו כדי להסביר מדוע לא ומדוע כן.
ראשית, הייתה זו תנועת שס וראשה אלי ישי, שניסו לדחוק את דרעי לפינה באמצעות התפלפלות בגרוש, כאילו מדובר בסוגייה פשוטה ממסכת בבא בתרא או בבא קמא. "דרעי לא יפעל נגד מרן הרב
עובדיה יוסף", אמר השר ישי בעודו מחזיק את ישבנו הלוהט. החרו החזיקו אחריו שרים וח"כים נוספים מטעם המפלגה רק כדי להראות "מי כאן השכפ"ץ של 'גדול הדור'".
ואז בזה אחר זה, אולי אפילו במקביל, צצו מאמרים שונים, חלקם משונים, נגד חזרתו של דרעי לפוליטיקה, תוך הבאת נימוקים והסברים ענייניים אומנם, אך לא תמיד משכנעים ולא תמיד עולים בקנה אחד עם הדמוקרטיה וזכות הציבור לבחור ולהיבחר. הגדילה מכולם חברת הכנסת
ציפי חוטובלי, הצעקנית מ"מועצת החכמים", שביקשה, ועדיין מבקשת, להעביר הצעת חוק ולפיה מי שהורשע בעבירה שיש עמה קלון וישב בבית הסוהר, לא יוכל לשוב לחיים הציבוריים והפוליטיים גם אחרי שבע שנים. יתרה מזאת, הח"כית הצעירה מבקשת החלה רטרואקטיבית של החוק, כזה שיבלום את שובו של דרעי לכנסת, בדיוק כפי שהדבר נעשה בסמיכות לנובמבר 2008, המועד שבו נערכו הבחירות לרשויות (ולירושלים).
אין זה המקום להרחיב את היריעה מדוע דרעי כל-כך נחוץ לעם ישראל ולמדינת ישראל בשל כישוריו הייחודיים להוות גשר בין כל הקצוות, אבל זה כן המקום להסביר מדוע דרעי, שצמח בתנועה שכמעט מחצית מנבחריה לכנסת מאז יום היווסדה ועד היום נכנסו לכלא, שונה בהרבה מובנים מהקולגות שלו יאיר לוי,
שלמה בניזרי, צדוק חוגי ואחרים.
אולם לפני כן נתעכב רגע על טענתם של השוללים, שאינם חפצים לראות, חלילה, בעתיד הלא רחוק אפילו, ממשלה המורכבת משרים כמו שלמה בניזרי,
אברהם הירשזון, גונן שגב,
משה קצב ודרעי גם. אכן, מדובר בטענה צודקת להחריד, עם חשש כבד שמה שנראה תיאורטי, במדינת ישראל יכול להפוך תוך מספר שנים למציאות הזויה ומבעיתה. ולכן חששם של השוללים מוצדק, נימוקיהם במקום, טיעוניהם מחזיקים מים ואפשר אפילו להתייחס לדבריהם כהתרעה בשער.
אלא מה? אריה דרעי, בניגוד לכל רשימת הח"כים המורשעים בפועל והמורשעים בפוטנציה, לא הודה כהוא זה באף אחת מהאשמות שהוטחו בו ושבגינן הוגש נגדו כתב אישום. אדרבה, עד היום טוען דרעי לחפותו. טענותיו כמו "תפרו לי תיק", "חיפשו אותי" וכדומה, אינן משוללות יסוד. כל בר-דעת, גם אם איננו משפטן, יודע כי הכסף, המשאבים, האמצעים והחוקרים שהושקעו בדרעי, בארץ ובחו"ל, היה בהם כדי להרשיע גם את האפיפיור הנוכחי וגם את האימא תרזה. מדובר באקט חקירתי שהמדינה לא ידעה כמוהו מאז ומעולם, וייתכן כי גם לא תדע כמוהו. ואקט זה, למי ששכח, נוהל על-ידי המשטרה אומנם, אבל היה גם קטליזטור ברקע: העיתונאי
מרדכי גילת, שקציני משטרה רבים חששו, לפחות בזמנו, מנחת עטו. העיתונאי גילת פשוט ראה בדרעי פרויקט-חיים (אגב, לאחרונה פורסם כי בכוונתו ליטול שנת שבתון מהחינמון שבו הוא עובד, כדי
לכתוב ספר על "פרשת דרעי", כאשר מטרתו העיקרית היא לחסום את דרעי בדרכו, שוב, לכנסת). ואם זו לא רדיפה אישית, אני צנצנת.
אמרנו כי כל בר-דעת, גם אם איננו משפטן, יודע כי דרעי נרדף ואף הורשע על לא עוול בכפו. אך היו גם משפטנים, בכירים יותר ובכירים פחות, שסברו ועדיין סוברים כי דרעי הורשע ללא הוכחות וראיות המצדיקות הרשעה. פרופסור
מרדכי קרמניצר למשל. או העיתונאי
אמנון דנקנר, שהוא גם משפטן. שניים אלה ואחרים טוענים עד היום, כי הרשעתו השגויה של דרעי לא נופלת מהרשעתו של
עמוס ברנס, להבדיל באישומים. זאת ועוד: הרשעתו של דרעי, כמו זו של
חיים רמון, נובעת יותר מאמביציה ואגו, פחות מהסתמכות על ראיות בלתי נסתרות. הייתה כאן התנהלות מצד התביעה המשפטית הגובלת ב"אני ואפסי עוד".
העובדה שאת דרעי שפט - והרשיע - הרכב של שלושה שופטים, ששניים מהם יוצאי עדות המזרח, היא עוד עדות ליחס המזלזל ולזלזול באינטליגנציה של הציבור. שהרי, ממתי מספרם של השופטים המזרחיים הוא פי שניים מאחיהם יוצאי אשכנז...? התשובה ברורה, כמובן. אלא שמישהו ביקש שהרשעתו של דרעי תיעשה על-ידי רוב מזרחי, כדי לעקור מפסק הדין את הטיעון העדתי. וזה הצליח לו, לצערי.
לסיכום: אריה דרעי נשפט, הורשע בדין, ריצה את עונשו ושילם את חובו לחברה. מאז עברו למעלה משבע שנים. ולכן, מי שיוזם חוק שיאסור על דרעי להיבחר, מבקש בעצם לחוקק חוק שיאסור עלי, האזרח הנורמטיבי, להצביע עבור מי שאני רוצה ומעוניין בשירותיו. למנוע מדרעי להיבחר זו פגיעה בדמוקרטיה, למנוע ממני לבחור בדרעי זה ביטול הדמוקרטיה. וכי מה הטעם לקרוא לשלטון כאן בארץ הזו שלטון דמוקרטי אם אינני יכול להצביע עבור מי שאני חפץ ביקרו גם אם חטא אבל שילם את חובו לחברה?