מדינת ישראל איננה מדינת הלכה. היא מדינה יהודית דמוקרטית, האמורה להתנהל בהתאם לחוקיה, כשהעיקרון הבסיסי של שוויון בפני החוק הוא אחד מאבני היסוד של קיומה. ואכן נשיא, ראש ממשלה, שרים, חברי כנסת, שופטים ואישי ציבור הועמדו למשפט וחלקם הורשעו ונדונו לעונשים שונים לאור עיקרון הנקרא בשפה המשפטית והעממית מבחן בוזגלו. עיקרון זה איננו יכול שלא לחול על כל אזרח, גם על רב גדול ככל שיהיה. אין צורת משטר צודקת יותר, מתאימה יותר, נכונה יותר כממשל בחברה מגוונת ופלורליסטית, בו הפרט מודע לחובותיו ולזכויותיו הבסיסיות, וערך השוויון בפני החוק הוא מסד מובנה הכרחי לקיומה. יש לזכור ולהזכיר את העובדה כי בעזרת השם הכלי הריבוני הדמוקרטי מדינת ישראל אפשר את פריחתו של עולם התורה אחרי השמדתו הפיזית בשואה, ואת גיוסם ומימון אוגדות של לומדי תורה ובמקביל גיוסם של אוגדות בהן בנים מחרפים נפשם להגנת לומדי התורה. ואל יהיה קל הדבר הזה בעינינו, על-אף העובדה שבנינו אוחזים הן בתורה והן בהגנה. עד כאן הכרת הטוב והתודה לקדוש ברוך הוא ולכלי בו הוא בחר להשתמש - המדינה היהודית הדמוקרטית. אין ספק שיש פגם מכמה היבטים בדרישה לחקירתו של הרב ליאור על כתיבת כתב ההסכמה. הראשון: כתב הסכמה על חיבור הלכתי איננו בהכרח הסכמה על מסקנותיו של הבירור ההלכתי וודאי שאיננו משום נתינת אור ירוק ואיננו בגדר המלצה אופרטיבית של יישומו. השני: חוסר הסימטריה ביחס השונה והמפלה של מערכת האכיפה המשפטית במה שמוגדר במשטר דמוקרטי כחופש הדיבור הכתיבה והמחאה, בין הימין הפוליטי לבין השמאל הפוליטי, כמובן מופלה לטובת האחרון, וזאת על-אף הכמות וחריפות הדברים הגובלים לא פעם בהסתה לרצח ופגיעה ממשית במדינה ובביטחונה. בהחלט לא היה מוגזם לצפות מהמערכת המשפטית, לאחר שהפרטים וההבהרות הובררו בכלי התקשורת השונים, לנהוג בחכמה, ובמקרה זה גם בצדק, לנצל את ההזדמנות ולהקטין במשהו את הפער הקיים, אפילו למראית עין, במאזן היחס המפלה בין הימין לשמאל שהוא קיים ללא ספק במערכת המשפטית. עם זאת לעניות דעתי לא היה נגרע מכבוד התורה ולא מכבוד הרב אם הרב היה מזמין את צוות התשאול לביתו או לכל מקום אחר. המאבק בשובר השוויון הקיים במישור המשפטי המפלה ותיקונו לא יושג על-ידי שבירת כלליו. לא כל בירור הלכתי המפורסם ברבים מביא בהכרח גאולה לעולם.