מזל טוב למדינה החדשה. עד לא מזמן שסועה, פצועה וחבולה מקרעים פנימיים בין נצרות ואיסלאם, היא פותחת את חייה כמדינה עצמאית. בעקבות הסכסוך הזה, רבים מבניה עזבו, ברחו במנוסה לשמור על חייהם. הם הגיעו עד הנה, ואולי רחוק מכאן. פליטים לכל דבר ועניין. הבעיה שלנו נבעה מהפליטים שנפלטו לשם הפליטות, או במילים אחרות - מסתננים שפשוט רצו חיים טובים יותר.
ויש להבדיל. יש בארצנו הקטנטונת שבעה עממים (כנראה שלא הרבה השתנה מאז תקופת התנ"ך). יש
דרוזים, אותם אלו שטוענים (כך על-פי חבר-הכנסת איוב קרא) שמורשתם ושושלתם היא מיתרו, כהן מדיין, שהתחייב לשמור אמונים לישראל, לאהבה ולשמרה. אני זוכר שכששאלתי אותו מה עם תושבי מג'דל שמס שבעד סוריה, הוא טען כי מדובר בטקטיקה פשוטה. הרי שיחות השלום עם סוריה אומנם מעולם לא יצאו לפועל, אבל ההסתפקות הכללית ברצונה של ישראל לשמור על הגולן הובילו את הדרוזים מהצפון לקרוא בטובתה של סוריה, כי אם ישמרו אמונים לישראל ובסוף יגלו שהם בסוריה, ובכן אם אתם מעודכנים במה שקורא בממלכת אסד - אתם יודעים מה עלול לקרות להם.
ה
בדואים... מאיפה הם הגיעו? מהאזור, אתם יודעים. התחילו בערב הסעודית ומשם יצאו למסע בלתי נגמר ברדיפה אחר שטחי מרעה. הבעיה היא שלאט-לאט קמו עליהם מדינות עם גבולות ואיסורי כניסה ויציאה, וכך נוצרו להם אותם שבטים בדרום ובצפון. החוק הישראלי אצלם הוא בגדר המלצה בלבד. בנייה לא חוקית, גניבת רכבים, פוליגמיה, סחר בנשים, סמים, מה שבא ליד. כיום הבעיה המרכזית איתם היא עניין הקרקעות. המדינה רוצה לשים להם גבולות ולהקצות להם קרקעות בלעדיות, אפילו במחיר של אדמות מדינה ובלבד שלא יתרחבו עד בלי די. אלא שהמנטליות הבדואית אינה מאפשרת לאחד לקחת שטח שאחר טוען שהוא שלו. העובדה שאופיים של הבדואים הוא לנדוד, קצת מקשה על טענה קיומית של משפחה כלשהי לבעלות על אדמה, כיוון שרוב הסיכויים הם שהם היו בכל מקום ועזבו כל מקום מספר פעמים.
ה
צ'רקסים הם ייבוא עות'מאני, שהגיע במטרה לחזק גבולות הממלכה. למען האמת, איתם אין ממש בעיה. שותפים למאמץ המלחמתי של המדינה, מקיימים את חוקתה ואת משפטה.
אוכלוסיה שיש בעייתיות עימה אך היא בכללה אינה בעייתית, היא האוכלוסיה המוגדרת
'חסרת דת'. אותם אלו שהגיעו משברי ברית-המועצות בזמן העלייה הרוסית. שלושים אחוז מתוך העולים אינם יהודים על-פי ההלכה אך קיבלו את הזכות לעלות הנה מתוקף זכות השיבה (נזכיר זכות דומה בהמשך בהקשר אחר), וכך נוצר מצב בו המדינה היהודית מייבאת לא-יהודים וגורמת לבעיה שתימשך לפחות עשרים שנה. את האמת יש לומר, החשיבה בנושא לא הייתה יסודית דיה. כן, אותם יהודים נזקקו לבית ולמפלט בטרם יהיה מאוחר מדי, אך את אותם אלו שלא נחשבו ליהודים היה על המדינה להעמיד בפני בחירה: גיור על-פי ההלכה, או מניעה מהגעה הנה. גם הפתרון הזה בעייתי, אך נראה לי שהוא טוב לאין ערוך מן המצב שנוצר כיום, בו אוכלוסיה זו מקבלת מחד-גיסא יחס של שווה בין שווים ומצד שני תחושה של אזרחים סוג ב'. זה לא עניין של כפייה דתית, אלא של שמירה על הזהות הציונית.
יש עוד עם אחד, מפוזר ומבודד, שאינו מקבל את העם היהודי, אך גם אינו מוכן להיפרד ממנו.
האומה הערבית, או לפחות הליגה שלה, זו שהקימה את הרשות הפלשתינית, זו שהכריזה על ישראל מלחמה (הצהרה שמעולם לא שונתה אגב), הותירה כאן את אנשיה. בהבטחה לשוב הנה, המליצו בחום על התושבים הערביים של ארץ ישראל כי עליהם לעזוב בטרם תיפתח המלחמה (מלחמת העצמאות שלנו, כמובן), ולאחר מכן מובטח להם שישובו אל בתיהם. חלק ניכר מאנשים אלו הגיעו זה מקרוב אל ארץ ישראל, בעקבות הפיתוח הכלכלי שלה בשיבת היהודים, וחלק מהם היו כאן זה זמן רב. מפתחות הבתים הערביים עודם בידיהם של צאצאי פליטי המלחמה ההיא. אני אישית מניח שבחלוף למעלה מיובל מישהו החליף מתישהו את המנעול, ככה שגם אם הבית עומד על תילו, מרבית הסיכויים שהמפתח לא מתאים, ועדיין המפתח עוד משמש טענה.
מערביי ארץ-ישראל נוצרו
ערביי ישראל, אבסורד בעצם השם. זו בעצם ישות שסותרת את זהותה שלה. הערבי דורש לאומיות שהיא אינה ישראל ועדיין נושא בה. זוהי האוכלוסיה הקשה מכולן, עליה נכתבו ספרים רבים (כגון 'תורת המלך'). הפתרון אינו פשוט. אם היה מובטח לנו שהסכם שלום יביא באמת לסיום הסכסוך הזה, אז מילא, אולי היה טיעון בעד חלוקת הארץ (ואני לא אכנס לחלוקת החלקה שהובטחה לנו בהצהרת בלפור, בניגוד אליהם, אנו מתמודדים עם המציאות), אבל יש לומר את האמת (ולא, זו לא הסתה): בעיניי, הדרך היחידה לסיים את הסכסוך היא להשלים עם קיומו. בסופו של דבר לא יהיה מנוס ממלחמה. אולי מלחמה כוללת באומה הערבית (זו שכאמור הכריזה מלחמה עלינו עם ייסודנו כמדינה). הכיבוש משחית אותנו, כמדינה שתדמיתה נשחקת, כצבא שמורגל במצבים שהוא לא אמור לטפל בהם, וכאנשים שמתחנכים על שנאה. חובה עלינו להיפרד מהם אחת ולתמיד, אבל יש לדעת כי זו מלחמת קיום, לא דו-קיום.
אתמול אכזבתי את עצמי. כבר שנים אני אומר לעצמי שאם אראה עובד זר מטפל באיש מבוגר אודה לו. הם, אותם אלו שבאים מהפיליפינים, ומטפלים באלו שאיש אחר אינו מוכן לטפל בהם, הם ברכה. אמר יגאל אלון: "עם שאינו זוכר את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". עצם העובדה שיש לנו צורך באנשים מבחוץ היא בושה לנו. לא רק "והדרת פני זקן". נכון, זה מסובך ומורכב לטפל בהורינו המבוגרים שאינם יכולים לטפל בעצמם עוד, אבל למה אין ישראלים שמוכנים לעזור לאדם בימיו האחרונים?
ועל החקלאות קשה לי עוד יותר לדבר. האדם שנלחם במסתננים האפריקנים יותר מכל (יעקב כ"ץ), מוביל את ייבוא העובדים הזרים למשק החקלאות. למה? כי ישראלים התפנקו. כי אין מי שיעבוד בחקלאות. כי זה קשה מדי ולא רווחי. זוהי הציונות שלנו? מה קרה לעבודה עברית? זה אומנם מתחיל במעסיק, שנדרש לכלכל את עניי עירו בטרם יפרנס את האחרים, אבל אם את ארצנו איננו מוכנים לעבד, זכותנו עליה בוודאי תתערער. ולאותם עובדים זרים שנמצאים כאן בארץ זמן רב מספיק כדי להוליד ילדים ולגדל משפחה. ישראלי, שבאשרת כניסה למען עבודה למדינה אחרת ופג תוקפה של הויזה, לא יחשוב לנסות להישאר ולנהל קמפיין בעד הישארותו שם על בסיס טיעון רגשי. ואם הוא כן יחשוב, ברגע שהוא ייתפס, הוא יגורש. שלום.
ונסיים עם מה שהתחלנו, אותם סודנים. זהו. טיעון הפליט המסכן נגמר. זהו, יש מדינה, יש עצמאות. אני מקווה שאין ולא יהיה הרג. הבעיה היא המסתננים שמחוררים לנו את הגבולות (טוב, הגבול הוא חור אחד גדול). אלו אנשים שמחפשים חיים טובים יותר מאלו שהיו להם באריתריאה או איפה שזה לא יהיה. צר לי. יש הבדל עצום בין פליט שנמצא בסכנת חיים לאדם שמנסה לשפר את חייו. לא עלינו צריכה ליפול האחריות. המצב כאן קשה גם ככה. מי שרוצה הזדמנות, שיבקש להגיע לכאן באשרת כניסה מסודרת, מאושרת, ויזה - כמו כל עובד זר, ואם לא לכאן, אז למקום אחר שיהיה מוכן לקבל אותו.
היחס לזר הוא מורכב. כל אחד הוא שונה, יש לו מטרות ושאיפות שונות. האינסטינקט הראשוני של חלקנו הוא מיד לקחת את צד האנדרדוג, כי כאלה היינו אלפיים שנה, ויש שיעדיפו מיד את השמירה על טוהר הלאום. צריך לשמור על זהותנו, מוסרית ויהודית. האיזון בין השתיים לא צריך להיות סותר, כמובן שיש הבדלים בין כל עם ועם. יש את אלו שמצאו בנו בית, אלו שרואים בנו אויב, ויש את אלו שמחפשים מקום ודרך לשפר את חייהם, וחלקם גם מטיבים עם חיינו. עלינו למצוא את הדרך הנכונה והמאוזנת, שקודם כל לא תפגע בנו ובאיזון, ולא תפגע גם באחר.