הרוח המהפכנית השוטפת את
הארץ מפרה את דמיונם של חוגים שונים ובעיקר אלה המתיימרים לעצב דעת קהל, המזהים בגל המחאה הזדמנות ללבות אש בחוצות ישראל. הללו, לא במקרה, הם אלה אשר אינם בוחלים בכל אמצעי להבאיש את ריחה של ישראל בעולם, למנף קמפיינים של חרמות כלפי המדינה וממשלתה. במעשיהם, על גבול הבגידה, הם מתיימרים להוכיח כי בישראל חיים גם אנשים "שפויים", להבדיל מראשי הממשל ועדת בוחריהם, המנותקים מן המציאות.
את אשר לא עלה בידיהם להשיג בדרכים דמוקרטיות, הם מנסים לדרבן באמצעים "בלתי קונבנציונליים", על-ידי שיסוי גורמים שונים בעולם לזרות ארס כלפי ממשלתה הלגיטימית של ישראל, ולספק תחמושת לרעיון כפיית הסדר מדיני בכל מחיר.
המחאה כשלעצמה היא אותנטית, גם אם נאיבית ביסודה, ומחולליה נוגעים בעצבים רגישים של החברה הישראלית, במגמה להאיץ מהלכים לתיקון עיוותים לא פשוטים, וייתכן גם להניע חשיבה כלכלית מחודשת נוכח כשליה של הכלכלה החופשית בעולם ובמיקרו-קוסמוס הישראלי.
אולם ככל שגילויי המחאה מסלימים והסיסמאות המופרחות באוויר מקבלות נופך קיצוני, נקל לשער כי יד מכוונת מושכת בחוטים מאחורי הקלעים במטרה לתעל את המסר הכלכלי של מחולליה לאפיקים הרחק מעבר לכוונתם המקורית. בלבול היוצרות הניכר אצל הקבוצות השונות המעורבות בגילויי המחאה ממחיש את הפן הבוסרי של "צעירי המהפכה", ואת העובדה שמלכתחילה לא הייתה להם כוונה בעלת צביון פוליטי מוגדר.
הקלות הבלתי נתפשת של הפרשנות המזהה מכנה משותף בין "האביב הערבי" לבין מאהלי המחאה בישראל, כמסר שנועד להגחיך את הארגומנט לפיו "ישראל היא אי של שפיות במזרח התיכון" - משל, איננו חסינים מפני גל מהפכני, וכי הרחוב הישראלי מסוגל אף הוא לחולל הפיכה, במלוא מובן המילה, טומנת בחובה סממנים בעייתיים, בהינתן העובדה שהמדיה הבינלאומית נוחה לקליטת מסרים כאלה.
נקיטת היקש מעין זה, לא רק שחוטאת לאמת, בהינתן העובדה שהמהפכות בעולם הערבי דרבנו מציאות על סף האנרכיה, וקירבו נסיבות של השתלטות האיסלאם הקיצוני באותן מדינות, אלא גם מייצגת גישה מקיאבליסטית בהתגלמותה.
ההיגיון מנחה שדווקא נוכח התפניות הרות-האסון בעולם הערבי וסכנת ההקצנה המוחשית כלפי ישראל, תינקט, לפחות על-ידי הגורמים המובילים בתקשורת הישראלית, גישה אחראית ומאוזנת, שתכליתה השפעה קונסטרוקטיבית על תהליכים ורפורמות המתחייבים מ"נפילת האסימון" אצל מקבלי ההחלטות בישראל.
ההתנפלות חסרת הרסן של מעצבי דעת הקהל על הממשלה, לכל רוחב החזית, כמוצאי שלל רב, עוד תתחוור כטעות קולוסאלית, בשל תוצר הלוואי ההכרחי הנובע מכך - החלשת מיצובה האסטרטגי של ישראל במזרח התיכון.
תהא זו תמימות לחשוב שאימוץ סדר יום חברתי כמוטיב מוביל במדיניות ממשלת ישראל בעת הזו הוא פתרון הקסם למצוקותינו; אדרבה, השכל הישר מנחה מציאת "שביל זהב" בתוך סבך האיומים הקיומיים, שיותיר מרחב תמרון לממשלה בוויסות פעילותה, תוך הקניית משקל מהותי ועדיפות גבוהה הרבה יותר למישור החברתי, בבחינת החייאת הרעיון המכונן של מדינת הרווחה.
הניסיון הנואל של גורמי שמאל להשתעשע בתזה לפיה ראש הממשלה ישאף ליזום מהלך צבאי נגד אירן דווקא עתה, אינו אלא רעיון עיוועים מרושע מיסודו. הוא הדין בכל הנוגע לקמפיין של
עיתון הארץ המטפח, דווקא עתה, את התזה לפיה ישראל "מבלפת" לכל אורך הדרך בהקשר לאיום האירני. הסובלנות של מערכת המשפט הישראלית לנוכח ניצול מחפיר זה של זכות "
חופש הביטוי", היא נושא תמוה כשלעצמו.
צו השעה הוא אפוא מציאת הנוסחה אשר תותיר כל צד "כשמחצית תאוותו בידו"; שומה על ראש הממשלה שימצא את הדרך להכתיב עקרונות מנחים למדיניות כלכלית מעודכנת המותאמת למצוקות האמת של החברה הישראלית; אחר הכל, "נערי האוצר" אינם בבחינת "החומה הסינית". דומה כי גם הצמרת הכלכלית הישראלית נוטה להפנים את המסר האותנטי שמשדרים נציגי שכבות הביניים, ואת "פצצת הזמן" הטמונה בהמשך אימוץ האוריינטאציה הקפיטליסטית.
הנכונות להידברות, גם כפועל יוצא של מעורבותו של הנשיא
שמעון פרס, נותנת מקום לתקווה לעתיד מבטיח יותר.