אנו מצויים בימים אלו בראשיתו של חודש אוגוסט ובימים אלו מקבל כל שכיר את משכורתו החודשית. יש מבין השכירים כאלו שכבר קיבלו את המשכורת על עמלם בחודש החולף ויש שימתינו עוד מספר ימים, עד ליום האחרון בו מתיר החוק לשלם משכורות עבור החודש החולף.
המשותף לכולם הוא שכל המשתתפים, הן אלו המשלמים את המשכורות והן אלו המקבלים אותן, יודעים מי המעסיק ומי המועסק או במילים אחרות, מי עובד אצל מי.
בארצנו הקטנה, ישנה קבוצה גדולה של אנשים המועסקים על-ידך הקורא, על-ידי וע"י מיליוני אנשים נוספים - משלמי המיסים השונים. אנשים אלו מאיישים את משרדי הממשלה השונים, את בית המחוקקים ועוד כהנה וכהנה מקומות. אנשים אלו - כולם עובדים אצלנו שכן אנו משלמים להם את שכרם. אלא מה, אותם אנשים, או לפחות חלקם הגדול, שכחו כי כך הוא המצב וסיגלו לעצמם גישה, בהסכמה שקטה של מרביתנו, כי ההפך הוא הנכון. לא הם עובדים אצלנו אלא אנו עובדים אצלם.
המצב הנכון היה צריך להיות כזה שכל בוקר, לאחר שאותם מנהיגים מסיימים צחצוח שיניים ולגימת קפה של בוקר, יחשבו המה: "מה נעשה היום על-מנת לרצות את מעסיקנו, את ציבור משלמי המיסים, כן אותם מיסים שמהם נלקחים הסכומים לתשלום שכרנו". הם צריכים לשאול עצמם, השכם והערב, מה עוד הם יכולים לעשות על-מנת שהציבור יהיה מרוצה מהם וימשיך למממן את משכורותיהם.
במדינות המערב, ברובן ככולן, כך מתנהל התהליך - נבחרי הציבור משתדלים לפעול לרצות את מעסיקיהם, את אזרחי מדינתם שכן באם לא יעשו כך, יפסיק הציבור לשלם להם את שכרם ויחליפם באחרים, בהזדמנות הראשונה. אצלנו, נראה כי המצב הפוך - לפני טובת אזרחי המדינה עומדים שיקולים שונים של "שמירת כסאות"; "הישרדות פוליטית"; "מנעמי שלטון" ועוד כהנא וכהנא.
בימים אלו קם אותו ציבור והחל להעביר מסר לנבחריו הכולל תזכורת כי חברי הממשלה עובדים אצל הציבור ולא להפך. נכון שחלק מהמפגינים נמנים על קבוצות שבד-בבד עם רצונם לגמור את החודש, הם גם מאמינים בהחלפת השלטון; נכון שחלק מהמפגינים אולי לא גומרים את החודש אך לא שכחו לפני שהחודש נגמר לקנות עגלת תינוק במחיר של "פרארי" או להחליף את הרכב בג'יפ 4 על 4; או לצאת לאיזה טיול לשבוע לפריז אך נראה כי רוב רובם של האנשים הם כאלו שסעיפי ההוצאות שלהם סבירים, הכנסתם סבירה אך את החודש אינם מצליחים לעבור מבלי להגדיל את משיכת היתר בבנק או מבלי לחלוב את הוריהם שחסכו קצת לעצמם לקראת זקנה.
הציבור הזה, ציבור ההולך וגדל, קורא למנהיגיו למלא את תפקידיהם ככאלו שעובדים אצל אותו ציבור ולעשות את מה שהם צריכים לעשות במסגרת מילוי תפקידם - לדאוג לצדק חברתי, צדק כזה שבו האוכלוסיה הגדולה ביותר - אוכלוסיית הביניים, תצליח לחיות בכבוד.
ביום שישי התפרסם במוסף ממון של
ידיעות אחרונות על מחירו של טוסט גבינה צהובה בחופי הרחצה - המחיר הממוצע היה למעלה מ-40 ש"ח (!) - כל מילה נוספת מיותרת.