לפני כמה שבועות הזדמנתי למסעדת ואלרי שבקניון אם הדרך. יצאתי עם הנכדים אל המרפסת המוגבהת, לאוויר הערב, לצפות בשקיעה. כל הזירה של קיץ 1953 נפרשה לפתע לפניי. הנה המעבר אל הים, הנה האיקליפטוסים הסוגרים על אכסניית הנוער, הנה גבעות החול של בית ינאי ומוסד נעורים. אבל שלט הדרכים הישן של מושב בית חרות, שאז נקרא חרות ב', כבר איננו. צרחות צרודות של בני נוער מתבגרים עלו מאוהלי האכסניה, ולרגע נזרקתי אל הקייטנה הרחוקה ההיא.
נרעדתי כשנזכרתי כמה היה הים סבלני להתנסויותיי המיניות הראשונות. לא שכחתי את שותפתי מאז להצגה. אהבת הבוסר הים תיכונית שלנו נקטעה אמנם, כמה שבועות לאחר שהחלה, אבל כמה מתנועות ידה זכורות לי עד היום. היא הייתה האישה הראשונה שרצתה בי. היא הראשונה ששלחה אליי את ידה. היא הראשונה שליטפה את גופי הנערי. והיא כאילו אמרה לי כמה הסתכנו אז, כמה היינו קרובים להיכשל.
באמצע חודש יולי 1953, יצאנו לקייטנה, לאכסניית הנוער של כפר ויתקין, כמנהגנו מדי שנה. בוגרי כתות ט' בלוויית המדריכים, שומר אחד, טבחית אחת ונהג. באכסניה החולית היו כמה אוהלים גדולים, מבני שירות ושרשרות של נורות לחגיגות הליליות. הים הקרוב רבץ כחיה גדולה והומייה מעבר לגבעה של בית ינאי. כביש החוף אף לא נחלם אז, ובדומיית הלילות הכפרית נשמעו צפירות קטועות של רכבות המשא, שחנו בתחנת כפר ויתקין, לפני שהבריזה נשאה אותן מזרחה אל הרי שומרון. בנים, בנות, כולנו יחד, רבצנו על מיטות שדה, והתפוצצנו בחשאי מעוצר תשוקות נעורים. יריעות האוהלים היו מופשלות, והייתה הרגשה נפלאה של שחרור לא מוגדר.
בבוקר התחלנו בחזרות להצגת הסיום. המחנך הוותיק אפרים גילאי, שהיה גם במאי חובב, החליט שנציג את הצגת בעלי המלאכה מתוך "חלום ליל קיץ". הוא שכתב בעזרתנו את ההצגה, הדגים את המשחק, דחק בשחקנים ולחם נואשות בגייסות ההורמונים הדוהרים שלנו, בעייפות ובשיכרון הקייטנות הידוע. כשהיססתי לגעת בשותפתי למחזה הוא גער בנו "נו, תתמזמזו כבר! מה אתם מתביישים?". כאילו ידע שבערנו, שנינו, מהמזמוזים החטופים, ומאהבת בוסר פתאומית, שהגיחה מהאפלולית. וכך נחרתה הקייטנה ההיא בזיכרוני. מגעים ראשונים בשותפתי להצגה, עיסוי שדי הבוסר שלה, הריח החמצמץ שעלה מערוותה, ומעל מנסרת בדממת הלילה החקלאי גערתו של אפרים הבמאי. "נו, תתמזמזו כבר...".
אבל החוף של בית ינאי שקק חיים, וממש אל מול סוכת המציל, עם דגלי חודש יולי האדומים, מצאנו מסתור אינטימי בתוך הים הרך והמפייס. התמזמזנו בשקידה תוך שאנחנו שוחים כביכול, או נמלטים ממכת גל לא צפויה. היא נתנה לי את כולה. חפנתי מתחת למים את שדי הבוסר שלה, והיא שלחה בעדינות את ידה הצעירה, בני חמש עשרה היינו אז, אל בין רגליי. החול הטובעני הסיע אותנו במערבולת רכה, הסיג אותנו מהחוף והחזירנו אליו חליפות. המגפון של המציל השמיע אזהרות, בני חבורתנו צרחו מסביב, אבל אנחנו במחסה הימי המופלא, חסינו במים החמים כאילו אנו שרויים מתחת למצעים רכים באיזו מיטת אהבים ענקית.
במנוחת הצהריים באוהל ישבתי ליד מיטתה וניסיתי להמשיך במה שהתחלנו בים. אבל היא דחתה אותי ואמרה שאי-אפשר כאן באוהל, מול המיטות של החברים. עד היום אינני יודע אם מישהו הבחין בסוד המגרה שלנו. לא שמעתי מילה על כך במשך השנים. וכשחזרנו לחדר החזרות הלוהט, אחר-הצהריים, צעק עלינו אפרים שככה לא נהיה מוכנים עם ההצגה אפילו לספטמבר, לפתיחת שנת הלימודים של כתה י'. הקיר זכור לי מהמחזה, שני בעלי המלאכה זכורים לי, חור ההצצה זכור לי, והטקסטים של שקספיר המתורגמים, שעובדו על המקום לבדיחות פנימיות שלנו. גם טיול הערבית שלנו, בין הגינות המטופחות והמבושמות של המושב בית חרות זכור לי. ואלף העיניים שעקבו אחרינו או שדימינו לנו שהן עוקבות אחרינו.
ההצגה הועלתה בסיום הקייטנה וזכתה להצלחה. אפרים היה מאושר. גם בני האיכרים הסתומים מהקיבוץ, מסוגלים לדקלם את שקספיר כמו שצריך. נשארנו לשבת ליד המדורה שעל החוף ממש עד הבוקר. הרגשתי שאהבת הבוסר שלנו מתחילה להתפוגג. לא העזנו להיפרד בתוך הים, בחיבוקים אסורים. זה היה נועז מדי לילדי כתה ט'. היא ישבה במעגל סביב האש, לא הרחק ממני, והערתה את נפשה בשירים הרומנטיים למילותיו של נתן יונתן. האוויר היה ספוג לחות, כבד, וריח היוד חדר לנחיריים. ומרחוק, מהגבעות של עמק חפר שמאחורינו, עלתה נזיפתו של אפרים הבמאי. "נו, תתמזמזו כבר! מה אתם מתביישים?".