בשנת 1948, הכריז דוד בן-גוריון, על הקמת המדינה, בשדרות רוטשילד. בשנת 2011, הכריז השמאל (העם?) על תחילת המהפכה, בשדרות רוטשילד. סיסמת הקרב של רוב קבוצות המחאה, החברתית והפוליטית, בהפגנות, בשביתות, ובצעדות היא "עכשיו". עכשיו הכל, מחר לא כלום. "שלום עכשיו" "מהפכה עכשיו". "צדק חברתי עכשיו". "תביעות עכשיו". קטלוג התביעות, כולל שפע של דרישות, ללא מיגבלות, שחלקן בלתי אפשריות ובלתי סבירות. בחלק מהציבור קיימת האמונה הנאיבית שניתן לדרוש ולקבל את כל התביעות. "חינוך לכל"; "בריאות לכל"; "דיור לכל"; "צדק לכל" - הכל כמעט בחינם, על בסיס האגדה של חלום סוציאליסטי אידיאליסטי שלא קיים בעולם הריאליסטי. ראוי ורצוי לזכור ולהודות, על כל מה שיש לכולנו, ברמת החיים ובאיכות החיים, בהשוואה למה שהיה, ולמה שקורה בעולם: ביוון, בספרד, באירלנד, בפורטוגל, בארה"ב, ובעולם השלישי. זאת מבלי לבטל את התביעות הצודקות. כל אלה שמאמינים בסיסמה, "עולם ישן נחריבה (הקפיטליזים) עולם חדש נקימה (סוציאליזם) מנותקים ממציאות החיים. למרות המשבר, (החייב תיקונים) בקפיטליזים, הוא דומיננטי אפילו בסין הקומוניסטית, ברוסיה ובהודו. "העכשיוולוגיה" מתפצלת לשלושה מסלולים של "צונאמי מהפכני":

• צונאמי חברתי: התובע הינתקות עכשיו מהקפיטליזים החזירי.

• צונאמי מדיני: התובע הינתקות עכשיו מהשטחים ומהמתנחלים.

• צונאמי מפלגתי: התובע הינתקות עכשיו מהימין הלאומני.

לאחר שהמאבק להשגת שלום עכשיו נכשל (בינתיים), ולאחר שגם המאבק לסיום הכיבוש נכשל (בינתיים), וגם המאבק המפלגתי להפלת ממשלת הימין של נתניהו נכשל (בינתיים), ניפתח בסערה ובהצלחה (בינתיים), המאבק העממי לצדק חברתי. מאבק שבאמצעותו מנסים חוגי השמאל הפוליטי, להשיג אולי את כל המטרות ללא צורך בבחירות ובקלפיות. חלק מחוגי האופוזיציה, ללא קשר לתביעות הצודקות של המפגינים, ממשיכים לעודד רוח של מאבק עממי מהפכני בסגנון של "תחריר ישראלי", שעלול לגלוש לקיצוניות מהפכנית של איבוד שליטה. מול סיסמת העכשיוויזם שמוביל לניהליזם ולסכנת אנרכיזם, דרוש זעזוע מבריא של מהפך תודעתי, אישי ולאומי בשיח הציבורי. כדי למנוע אנרכיה שלטונית וכלכלית אפשרית, על הממשלה להענות לחלק מהתביעות הצודקות, במיגבלות האפשריות. ואילו, על מארגני ההפגנות והמחאות לעצור, בטרם שהם יאבדו שליטה והכל יגמר רע. אנחנו כולנו מצויים בקרב מאסף של שפיות ואחריות אישית ולאומית, בטרם שעלולה לפרוץ אלימות טרור פלשתיני בספטמבר, בסמיכות למשבר כלכלי עולמי אפשרי. תנועת המחאה היא חיונית לעתיד המדינה, לשם מימוש שינוי סדר עדיפויות אמיתי. אבל אסור למחאה לסכן את ההשגים הכבירים שצברה ישראל. בזכות אחריות תקציבית ממשלתית. יש לנו עם חזק וארץ נהדרת, הזקוקים עכשיו לאחדות פנימית, עוצמה צבאית, תבונה מדינית, נגישות חברתית, ויציבות שלטונית, ולא מריבה מפלגתית הרסנית שיגרתית. זעקי ארץ אהובה הצילו את המדינה מהפוליטקה הישנה. דרוש זעזוע מבריא בדמוקרטיה שהפכה לאנרכיה מצויה.