"בשבוע הקרוב יחול תשעה באב, יום המקפל לתוכו חלק גדול מתחושת החסר העמוקה של העם היהודי...חסרונו של בית המקדש איננו חסרון פיסי (בלבד). זהו חסרון עמוק בהתגלות המלאה של האומה הישראלית...חסר עמוק המצוי בחומת ברזל החוצצת בין מציאות ימינו לבין התגלותה של השכינה, הנבואה ורוח הקודש...ביום זה, אנו מציינים לא רק את החסר בלבד, אלא גם את סיבותיו: את שנאת החינם, הקנאות, ההתמוטטות הפנימית ואת אובדן האחדות הלאומי..." כך, במשפטים נחרצים וחדי תער אלה פתח ראש ישיבת "ההסדר" בפ"ת, הרב יובל שרלו הי"ו, את מאמרו ["אין אבלות בכפייה"] שנכתב לקראת צום "תשעה באב", בתחילתו של השבוע שנסתיים בהגעתה של שבת קודש, פרשת "ואתחנן", פרשת השבוע.
וגם אמנה, שלושת השבועות שבין צום שבעה עשר בתמוז לצום תשעה באב ובמיוחד "בשבוע שחל בו תשעה באב" זורבו [על-פי איוב ו', י"ז] ונצרבו בתודעתה של האומה הישראלית כימים קשים, כואבים ועגומים המסמלים חורבן, שואה, צרות ואסונות אשר פקדו את האומה הישראלית במהלך ימי היסטורייתה המדממת. הלכות ובעיקר מנהגים שונים ומגוונים נתקבלו בקהילות ישראל והפכו להיות חלק משגרת יומו וחייו של היהודי שומר התורה והמצוות "והכל, סובב סביב ימי האבל והצער" [מדרש גם]. גם הלימוד בתורתנו הקדושה, "צפור נפשו" של העם היהודי ושעל זאת נצטווינו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" נדחק ל"קרן זוית" ואף להלכה נפסק, בהתבסס על דברי הברייתא [תענית ל'.]: "שאסור ללמוד תורה ביום תשעה באב משום שדברי תורה משמחים את הלב, שנאמר: "פקודי י-ה-ו-ה ישרים, משמחי לב".
אנו אמורים להימנע מכל גילוי של שמחה ולהיות עסוקים ושרויים באבל ובצער הן על חורבן בית מקדשנו והן על "דברים קשים שפקדו את אומתנו האלמותית והנצחית" [מדרש גם]. יש לציין, שהתחליף ללימוד התורה הותר ובלבד שהלימוד יהא בעיקר בעניינים הקשורים בצער ובחורבן, כמו גם בדברים המעציבים ליבו של אדם, כגון: ה'דברים הרעים' שבספר ירמיה, ספרי איכה (=קינות) ואיוב, פרק 'אלו מגלחין' [מועד קטן, פרק שני] משום דמיירי [=שעוסק] בדיני אבל ונידוי, באגדות המובאות בפרק 'הניזקין' [גיטין, פרק חמישי] משום דמיירי בענייני החורבן, וכל כיוצא בזה.
כל האמור לעיל "הותר" אך ורק כדי שהאדם ישים על לב, יפשפש במעשיו ויתקן את דפוסי התנהגותו והנהגותיו. שומה על האדם שוחר תורה וערכיה לקחת לליבו את אשר סופר ואירע כדי לשפר את מעשיו באם הם "מקולקלים" [ועל אחת כמה וכמה באם הם "מקוללים. וד"ל] ובכך "לצ'פר" את סביבתו "ולנקות" את אווירת השנאה, המשטמה והאיבה שאופפת והורסת "כל חלקה טובה". אחד מן הסיפורים המוכרים ביותר והמובא בתלמוד [גיטין נ"ה:-נ"ו.] יכול לשמש בסיס ואושיה מוסרית לתיקון מידות ולגרימת "אהבת חינם", והוא: "אקצא ובר קמצא חרוב ירושלם".
חכמינו ז"ל ראו בסיפור זה, כמו בסיפורים אחרים, את הרקע ואת הגורם לחורבן המקדש וב"קצירת האומר": אחד מאנשי ירושלים ואשר שמו לא צויין במפורש ערך סעודה וביקש משמשו שיזמין את חברו-אהובו, קמצא ולהימנע מלהזמין את יריבו-שונאו, בר קמצא. השמש הלך והזמין את בר קמצא. כשראהו בעל הסעודה הורה ופקד על סילוקו הגם שהיה מוכן לשלם על-מנת האוכל, חצי הסעודה ואף על כל הסעודה. לבסוף, אף "נטלו בידו, העמידו והוציאו החוצה". האיש הנפגע הלך לקיסר הרומאי והלשין על היהודים שמרדו בו. מכאן, "הדרך הייתה קצרה ביותר לחורבן שהומט על עם ישראל" [מדרש גם].
נראה לנו לטעון שהשמטת שמו הפרטי של "בעל הסעודה" מן הסיפור לא הייתה כאגב אורחא, כדבר סתמי. סביר להניח שחכמינו ז"ל רצו ללמדנו שאיש זה יכול להיות מסומל אצל כל אחד ואחת מאיתנו. פעמים, ומבלי משים אנו פוגעים, מביישים ואף מכפישים ומלבינים פני הזולת ברבים ובכך מגדילים ומעצימים את "שנאת החינם" בינינו. שנאה הגורמת לפירוד, לחוסר אחדות והייתה הגורם העיקרי לחורבן המקדש השני ואף על-פי שבתקופה זו "היו עסוקים בלימוד תורה" [תלמוד ומדרשים]. לעניין עגום מעין זה, אין צורך במספר רב של אנשים.
לעיתים "מספיק טיפש אחד בשביל לשרוף את כל היער השלם" כפי שנוהגים פקחי הקק"ל [=הקרן קיימת לישראל] לציין כשהם באים להילחם בשריפות הקשות הפוקדות את היערות בישראל. השריפה הענקית והגדולה שהתרחשה אשתקד "ביערות הכרמל" ואשר גרמה לנזקים כספיים עצומים ובעיקר למותם של 44 "פרחי השב"ס" שהגיעו לעזור ולחלץ את האסירים מ"כלא דמון", מוכיח זאת בעליל.
הבה נישא תפילה לצור שוכן חביון שיזכנו, ביחד וכל אחד ואחת לחוד, להארות פנימיות וחיצוניות, למצוא את הדרך הנכוחה כדי להשיג דפוס התנהגות אמיתי של "אהבת חינם". אהבה אשר תהיה הגורם העיקרי להחשת ביאת משיח צדקנו ובניית בית מקדשנו, בעגלא ובזמן קריב, אמן.